הייתי בחוף היום (הייתי גם בשבוע שעבר, אבל היום הייתי ועל היום אני אספר). 

הייתי בחוף עם שתי חברות, והיה נורא כיף. חוף ירושלים בתל אביב, מים ופירות (אני לא אוהבת פירות אבל זה עשה אותן שמח אז סבבה), אחלה גלים, ובקושי נכנסו לי מים לעיניים. הייתה לי מוזיקה טובה, וקראתי חמש פרקים מהסספר שהבאתי (גאווה ודעה קדומה, פריט שני ברשימת ספרים שלי).

ואז החלתנו להצטלם עם השקיעה. יצאו לנו תמונות ממש ממש יפות, ואז גמרנו, והחזירו לי את הפלאפון....

ואני כמו פוסתמה מפילה אותו לתוך המים.

אז עכשיו אין לי פלאפון, ואני צריכה להכנס לירושלים במיוחד כדי להביא אותו לפלאפון כדי לראות אם הם יכולים לתקן אותו במחיר סביר. (הוא עובד, אוקי? נדלק והכל. הוא רק לא קורא את הכרטיס סים והכפתור הראשי לדף הבית נדפק). זה פעם ראשונה שזה קרה לי. וזה פשוט מעצבן אותי.

עכשיו מה הקטע? נשבעת לכם (לא צריך להשבע אני יודעת, אתם מאמינים) הייתה לי תחושת בטן כזאת לפני שיצאתי מהבית שאסור לי ללכת ומשהו רע יקרה. וזאת לא הפעם הראשונה שאני יודעת משהו שהולך לקרות. אני פשוט יודעת ואולי אני בעצם מכשפה והוגוורטס שכחו לשלוח לי מכתב או משהו. . . 

טוב אין לי מה להוסיף... אני מבואסת. אין נשיקות היום סוריץ

הבעיה המרכזית שלי ברגע זה הסיבה למה אני לא פרודוקטיבית היא סדרה ערורה שנוצרה על ידי איש מסויים שאת שמו שכחתי אבל מאוד בקלות פשוט אומר לכם את שמה של הסדרה, אבל אין צורך לכך כיוון שהיא נמצאת בכותרת של הפוסט הזה.

למה לא צפיתי בסדרה הזאת לפני כן? אני צוחקת כל הזמן; ואני מתה על השירים שם (הם אפילו גרמו לג'סטין ביבר להשמע טוב); והשחקנים שם נהדרים; והכימיה בין הדמויות אפילו עוד יותר! אין לי מה לומר. אני עצובה.

עכשיו שאני צופה בסדרה הזאת אני פשוט לא מצליחה שלא לעצור להזכר שהשחקן של פין שאת שמו שוב שכחתי (משהו כמו קורי? קריס? קית'?) מת. הוא פשוט כל כך נהדר אני פשוט לא קולטת את זה. למה?

למה???

טוב זה פחות או יותר כל מה שהיה לי לומר. 

XOXO

נכון יש את האמרה הזאת? "מי מת?" למה אומרים אותה? למה חושבים כל הזמן שמישהו חייב למות על מנת שמישהו יתנהג בדרך מסוימת? 

מי מת? מלא מתו. כולל השחקן הזה מגלי. זה נתן לי חשק להתחיל לראות את הסדרה, וזה כל כך הזוי. אני עכשיו בפרק 11 של העונה הראשונה, ולראות אותו על המסך זה מוזר כשאני נזכרת שהוא מת. למה? למה מישהו עם כל כך הרבה כשרון היה צריך למות בגיל כל כך צעיר? 

סיפרתי לכם על אח שהיה לי, שמת שנה לפני שנולדתי? לו אני אקרא בשמו האמיתי: לוטן. הוא נהרג ביום הרביעי שלו בכיתה א', אחרי שחזר עם המשפחה משליחות בחו"ל. נדרס על ידי אוטובוס. ראיתי פעם ווידאו שלו, עם כל מני סרטונים שהוא היה בהם, עם האח השני שלי. לוטן קטן בשלוש שנים מהאח הבכור שלי, וכשהוא נהרג, זה שבר את האח הגדול שלי, והוא אף פעם לא התקרב אלי. זה לא נעים. זה כאילו שתמיד הייתי בת יחידה. ההפרש בינינו הוא עשר וחצי שנים, ואולי יש פה אנשים שלא מבינים למה אני חושבת שזה כל כך דרמתי, כי אני יודעת שיש אנשים שההפרש ביניהם ובין האחים שלהם זה גם 10+ שנים, אבל בדרך כלל, לאנשים האלה יש עוד אחים, או שיש להם איזשהו סוג של אנטראקציה עם האחים שלהם. רק השנה התחלנו להתקרב קצת יותר. בעיקר בפייסבוק. אבל אם לוטן לא היה מת בגיל כל כך צעיר, אז אולי היינו יותר קרובים. מצד שני, המוות של לוטן הוא הסיבה למה אני פה. 

אבא שלי סיפר לי פעם שההחלטה לעוד ילד היתה בעצם צעד קדימה מהמקרה. משהו שייסיח את דעתם של כולם. אז לפעמים הייתי רוצה שלוטן לא היה מת, בגלל הסיבה הפשוטה שאני הייתי מעדיפה שאח שלי יהיה שמח וכל המשפחה שלי תהיה שמחה, ובכל מקרה הם לא היו מרגישים שהם איבדו שום דבר, כי אני אף פעם לא הייתי מתקיימת, נכון? אם כבר, אז אולי תינוק אחר מישהו עם עיניים חומות, ובלי בעית קשב וריכוז. עם זיין במקום ציצים. שההפרש בין הגילאים שלו לבין של האחים שלו הוא יותר קטן מ7+ שנים. 

וזה מה שקורה כשתם זמנו של מישהו מהר מדי. כולם נפגעים. כולם.

נשיקות

היה לי יום ממש כיף עם אדווה והחברה שלה, שאקרא לה גאיה. בילינו בתל אביב בעיקר בשוק הכרמל ודיזינגוף סנטר. כמובן שקנינו דוקטור פפר בפיצוציה, כי זה ממש ממש טעים (גאיה לא אהבה את המשקה). בהתחלה, חשבתי שאני לא אוהב את גאיה, אבל אני פשוט ממש ממש נהניתי היום. בסוף גם הלחנו אליה הביתה, ויצאנו משם רק באיזה תשע וחצי. לשמחתי, שתיהן גרות בשכונה שלי, ככה שאני לא אשתעמם בשאר הקיץ. אני חושבת שיש סיכוי שאני בסוף אהיה איתן יותר מעם ים ותמר. האמתף אני מעדיפה להסתובב עם אדווה וגאיה. הן גם מרגישות בוגרות יותר, בדרך שונה אבל. יענו... יפ ותמר גם בוגרות, אבל זה בגרות שונה. טוב, גם ים וגם אדווה מש"ציות (אדדווה לא פעילה אבל). הקטע הוא, שאדווה היתה חברת ילדות שלי, והיינו ממש קרובות, והבית שלה היה סוג של בית שני, אפשר לומר. טוב.... אני מרגישה רע אבל. מה יקרה אם אני פשוט פתאום אנטוש את ים ותמר? מה אם אני פשוט אשתייך לבנות היותר מקובלות של השכבה? אני מסוגלת באמת שכן. אני רוצה. 

תקראו לי מגעילה, בסדר? אני יודעת שזה נכון, לרצות לנטוש את החברות שלך כדי להיות קצת יותר מקובלת. אני יודעת איך זה מרגיש, גם אותי נטשו בשביל אותה סיבה. אבל מה אפשר לעשות? כשרוצים לשרוד בטבע, אתה בסוף תצטרך לבגוד באלה שקרובים לך, נכון? וואי אני מרגישה ממש קקי עכשיו שכתבתי את זה. אבל זה למה זה בלוג, נכון? כדי שאני אכתוב מה שאני רוצה, ושאנשים ישפטו מה שהם רוצים. כאילו שאכפת לי.

קיצר, החלטנו שאנחנו רוצות להשיג קעקועים, אבל זה רק בנובמבר, כי זה מתי שגאיה הופכת לבת 16, והיא יכולה לקעקע בלי אישור הורים. גם לא היה לנו מספיק כסף היום. יענו... לי היה. אבל צריך זמן לחשוב, לא? אני יודעת מה אני רוצה, אבל. אני רוצה נוצה מפוצלת על מפרקת כף היד. יש לזה משמעות. אצל האינדיאנים האמריקאים, מי שלובש נוצה מפוצלת חווה פגיעות בזמן מלחמה. זה מטאפורה, מבינים? כי אני די חביתי דברים לא קלים בחיים שלי. זה לא כמו אונס, או מכות מההורים (למרות שהילדים בכיתה שלי כן היו מרביצים לי לפעמים ביסודי. הייתי אפילו הולכת מכות עם אדווה). אבל זה כן כאבים לא נעימים. אח מת, סבא שלי שהיה ממש ממש יקר לי, הצקות 7 שנים מהחיים שלי, מעבר ממקום למקום (טוב, ישראל בלגיה רומא ישראל), אח שבקושי אכפת לו ממני, אמא שאיך שהיא מגיעה הביתה מדליקה ת'טלוויזיה. לפעמים אני מרגישה שהבנאדם היחיד שאכפת לו ממני זה אבא שלי. מה אני אעשה בלעדיו? אבא.... אבא אם אתה קורא את זה, זה כנראה כי אני מתה. או בגלל שהחלטת להסתכל בהיסטוריה כי אתה חושב שאני צופה בפורנו, והשיט הזה ממש משעמם, אז אתה לא תמצא, אבל קיצר, תבין שאני אוהבת אותך, ובלעדיך, זה כמו לחיות בלי מים. לא הייתי שורדת בלעדיך. זה הכל תודות לך שהגעתי עד לכאן. אני אוהבת אותך יותר מכל דבר בחיים שלי ואני פשוט לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך. תודה.

XOXO

אחרי שבוע מפרך של קורס עזרה ראשונה במד"א, אני יכולה סוף סוף לחזור לישראבלוג לכתוב! אדם חזר ביום ראשון מגרמניה, ואני ממש שמחה, אבל משום מה, לא דיברנו הרבה, וזה קצת מעצב אותי. אולי כבר נמאס לו ממני? זהו? הרחקתי עוד מישהו? אני רוצה לדבר איתו, באמת שכן, אבל יש לי הרגשה שהוא לא רוצה לדבר איתי. שיעממתי אותו. לא משנה. 

היום נפגשתי עם חברת ילדות. אקרא לה אדווה. והיינו ממש ממש קרובות פעם, ואבזמן שהייתי בחו"ל, די התרחקנו. אבל עכשיו היא ישנה אצלי, ומחר אנחנו נוסעות לתל אביב. והיא מתווכחת עם חברה אחרת. זה מסובך, אבל מה שקורה הוא שאדווה נפגשה איתה כל הקיץ, ועכשיו שאדווה לא נמצאת איתה, החברה שלה אומרת שהיא נוטשת אותה, ושהיא משאירה אותה לבד בבית, למרות שהיא מוזמנת לבוא איתנו לתל אביב, אפפילו שאני לא רוצה שהיא תבוא. למה זה? בגלל שלא ראיתי את אדווה כמעט כל השנה (בתי ספר שונים, יו סי?) וכאילו מגיע לי להיות איתה, לא? היא החברה היחידה שיש לי בחור המגעיל הזה וכל כל  הקיץ הייתי לבד ולא נפגשתי עם אפחד. למרות ששבוע הבא אני אמורה ללכת לכנרת עם החברות שלי מבצפר. שכחתי איך קראתי להן בישראבלוג, והרשימה שלי בחדר השני. טוב... 

היה לי ולאדווה גם רעיון להתחיל לעצב בגדים. אני ממש רוצה, האמת. זה רעיון נהדר. הקטע הוא שלמרות שיש לנו רעיונות נהדרים, אין לנו את הכסף, ואין לנו כל כך את הדרך לעשות את זה. יש לי מכונת תפירה, ואני יודעת איך, אבל זה פשוט קטע ממש מסובך. נראה מה נמצא מחר. אולי נקבל רעיונות...

XOXO