יום ראשון ללימודים,

הידיים רועדות כל הדרך..

נכנסת בדלת ומגלה שאני במסדרון הכי נוראי בכל הבניין.

מיליון בנות מצווחת ומצטלמות ומורים עוברים ממקום למקום.

יורדת למסדרון,

'אשירה!'

'אשירהההההה!'

'הייייי!'

חיבוקים,

חיוכים,

'התגעגעתי!'

פשוט תחייכי,

תראי לכולם שאת בסדר.

להיכנס לכיתה ולתפוס מקום ליד הקיר.

לגלות שאין קליטה.

איך אני אשרוד בשיעורים כשאני צריכה אתכם ולא יכולה לסמס?..

מחנכת חדשה, היא בסדר..

כינוסים,

שיחות,

מורים חדשים,

תלמידות חדשות,

המון רעש.

רק לא לבכות, רק לא להישבר..

רק להמשיך לחייך, הכל בסדר..

את יכולה..

את כן..

את יכולה?..

כןכן, יא'.

השנה הכי קשה.

מיליון בגרויות,

מיליון מתכונות,

מיליון מבחנים,

מחסור חמור בשינה,

חוסר חיים.

את כל המידע אני מקבלת כבר שנים.

בום - לחזור הביתה כמעט כל יום בשש.

זהו, עברת יום אחד..