אוטיזם. המילה הזאת, המרוחקת הזאת, שהיא כמו קללה.

עד שאתה לא נתקל בזה מקרוב, אתה לא יכול להבין שום דבר.

רק רואה מישהו ברחוב שהוא קצת שונה, וכבר הגלגלים בראש מסתובבים בפראות, שופטים לפי מראה.

Story of my life, כמו שאומרים.

אם לכל העולם מותר להתלונן על מה שכואב לו, גם לי מותר.

אז, תכירו את רחלי, אחותי.

ילדה מקסימה ומדהימה, כמעט בת תשע.

יש לה שיער בלונדיני מתולתל ועיניים כחולות וחודרות.

כשרחלי הייתה בת שנתיים וחצי, אבחנו אותה כP.D.D. כן, היא נמצאת על הספקטרום האוטיסטי.

היא שונה.

היא לא ממש מדברת הרבה.

כשהיא כועסת, היא לא תלך לחדר ותטרוק דלתות כמו כל בחורה, או כמוני לפחות,

היא תזרוק את עצמה על הרצפה ותתחיל לצרוח. או שהיא תבוא ותיתן לך מכות שלא יביישו אף מתאגרף.

כשהיא שומעת את המילה לא, מי שסובב אותה ממש יכול לחשוש לחייו לפעמים.

היא לומדת בבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים בפתח תקווה, כבר בכיתה ד'.

אם תתנו לה דף וצבעים, היא מסודרת לכל היום.

היא אוכלת הרבה יותר מידי, אבל אי אפשר לעצור אותה בשום צורה.

והילדה הזאת? היא אחותי, שאיתה כבר 8 שנים אני חולקת את אותו החדר, את אותו הבית.

אני זוכרת, כשרק איבחנו אותה, לא הבנתי.

כל השיחות השקטות על 'גן מיוחד', 'קלינאית תקשורת', 'אוטיזם'.

מה כבר ילדה בגיל היסודי יכולה להבין?..

אבל היא התקדמה.

היא באמת משתפרת, כבר יודעת לספור עד חמישים ואחורה, יודעת לכתוב את השם שלה בעצמה.

אבל קשה לי.

זהו, אני מודה בזה, שכל העולם יוכל לראות.

קשה לי.

קשה לי כשהיא צועקת,

קשה לי כשהיא מרביצה לי,

קשה לי לחלוק איתה חדר כשהיא הורסת כל דבר שיש לי,

קשה לי שאי אפשר לדבר איתה על בנים ולצאת איתה לסרט,

קשה לי מאיך שהמשפחה השתנתה, ולא בדרך הטובה.

קשה לי.

קשה לי שמסתכלים עליה ברחוב ומתלחששים עליה, ומצביעים.

קשה לי כשההורים צועקים עליה או מרביצים לה, והיא, בתמימות של מלאך,

פשוט לא מבינה מה היא עשתה.

קשה לי לראות אותך בוכה או צועקת, ואני לא יכולה לדעת מה עובר עליה.

קשה לי שאני לא יכולה להגן עליה, כי אין איך.

אני אוהבת אותה, היא תמיד הייתה ותמיד תהיה אחותי.

אבל קשה לי להתמודד, אני לא יודעת איך להתמודד..

מי שמכיר אותי יודע שאני יכולה להיות מאוד פתוחה בקשר לרגשות שלי, בקשר למה שעובר עלי.

אבל לא משנה כמה פעמים אספר עליה, יחייכו אלי, חיוך מתנצל כזה. מרחם.

יגידו שהם מצטערים ושהם פה בשבילי.

ואני מעריכה את זה הכי בעולם,

אבל כואב לחשוב שאף אחד באמת לא מבין..

וברגעים האלה, אני מרגישה לבד..

אז הנה אני שוב, כותבת למחשב, לאנשים שלא מכירים אותי, לדף הריק.

'היי, מישהו שומע אותי?..'