אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול. ב2006, את, קטנה שלי, נכנסת לי לעולם. כמה חלמתי שתהיה לי אחות. אחרי 2 אחים הגיע לי, לא?..

נכנסת לי לחיים כמו משב רוח רענן ביום חמסין. הייתי רק בת 8 כשהאושר הזה הציף אותי ואת כל הבית. פתאום יש אור חדש בבית.

היית תינוקת יפיפייה אחותי.. קטנטנה, תכולת עיניים, עם פלומת שיער דקה ובלונדינית. תינוקת מהסרטים.

אני זוכרת את היום הראשון שהגעת הביתה מבית החולים. קטנטונת כלכך, שברירית..

אני זוכרת שאמא הרשתה לי להחזיק אותך. היא הושיטה לי אותך, אמרה לי להיזהר. ואת ישנת לך, שלווה כלכך.. 

ואני החזקתי אותך בזהירות, כמו מפחדת לשבור אותך..

ובידיים החזקתי אוצר. האוצר שלי. ומאותו הרגע כולם ידעו שאת שלי.

ואני? הייתי מאושרת. מה זה מאושרת? הייתי ברקיע השביעי, ריחפתי אי שם, גבוה בעננים.

ואת גדלת לך לאט לאט. נהיית סקרנית. הידיים הקטנטנות שלך נשלחות לכל עבר, חוקרות. והעיניים הכחולות שלך בצבע בצבע השמיים, את עם המבט החכם הזה שלך שיכול להמיס את הלבבות הכי שחורים. עיניים שמביטות לכל עבר, לא מפספסות דבר.

ואני זוכרת את החיוך הראשון שלך, שכולנו היינו בסלו. אני ישבתי לידך על השטיח ודיברתי אלייך בקולות משונים. לפתע הרמת אליי את מבטך וחייכת אלי חיוך חסר שיניים. כולם צרחו וצחקו באושר. ואני לא הייתי מסולגת להתיק את עיניי ממך. רק הצמדתי אותך אל ליבי והתפללתי לאל שפעם האמנתי בו שתמיד תחייכי ככה ותביאי לכולם אושר רב כלכך.

שנתיים וחצי אחר כך כבר שמנו לב שמשהו לא בסדר.

לא אמרת אפילו מילה אחת, וכשדיברנו אלייך היה נדמה שלא שמעת אותנו. לקחו אותך ל'אבחון'.

מה זה אבחון? מה זה בעיות תקשורת? מה אני מבינה בזה? הייתי רק בת 10.

הכל עוד איכשהו היה בסדר עד אז, עד היום שההורים קראו לי ולאחי הגדול לחדר. אני כבר העברתי לי בראש מאה סרטים שונים בראש, מה עשינו הפעם?..

אבל שום סרט לא דמה לפצצה שהטילו עלינו אמא ואבא, הפצצה שזרעה יותר הרס מפצצת אטום.

"אנחנו צריכים לספר לכם משהו.." אבא שלי אמר אז בשקט שעד אותו העט לא היה אופייני לו. הוא לא הסתכל לנו בעיניים, והם נזהרו שלא לגעת אחד בשני. אז כבר הבנתי שמשהו מאוד רע קרה.
"מה קרה?.." דוידי נלחץ. היית רק בן 12. גם אתה לא ידעת יותר מידי על החיים אז. אני זוכרת את המבט המפוחד והתמים שלך..

ובלי שום הקדמות, בלי דיבורי סרק, אבא לחש לנו שרחלי 'אוטיסטית'. רחלי מה?..

היינו מבולבלים. מי בגילאים האלה יודע מה זה אוטיזם? "המה זה? זה מחלה?" אני שאלתי בבורות ילדותית.

ואז חרב כל עולמי, ראיתי את ההורים שלי בוכים.

ההורים שלי, החזקים, הבטוחים בעצמם. התפרקתם לנו מול העיניים. ומיותר לציין שכבר הייתי על סף היסטריה.

שאלתי "מה זה?!", שוב ושוב ושוב, כבר צעקתי, אבל הם לא ענו לי. רק בכו בדממה, לא הוציאו קול.

ומבעד לדמעות שלא הפסיקו לזרום ובקול שבור סיפרתם לנו שכל החיים שלנו עומדים להשתנות.

"לא! טוב לי ככה! אני לא רוצה שינויים!". צעקתי.

ואז סיפרתם. סיפרתם על כל החלומות שהיו ונגוזו תוך שניות. הסברתם לנו שהיא "לא בסדר".

מאותו רגע הזמן נעצר. הכל היה מעורפל.

את כל הילדות היפה ומלאת האור שהייתה לי, איבדתי. נזל לי מבין האצבעות.

גיששתי באויר, מחפשות לאחוז במשהו לא ידוע, לחפש מישהו שיחזיק אותי לפני שאפול.

אבל במקום לתפוס אותי, התפצו לי כוסות וצלחות ברגליים בקולות נפץ, הם שרטו אותי. אבל את הכאב הזה לא הרגשתי, הייתי עיוורת אליו.

רק הרגשתי את הלב שלי נקרע לחתיכות, נשחק. נשבר.

"היא כנראה לא תדבר אף פעם.." "בחיים לא תוכלי לדבר איתה על בנים ובגדים ולימודים.." "היא לא תוכל להיות השושבינה שלך בחתונה.."

"היא. לא. נורמלית." די!!!!!!!!!!!

פה כבר צרחתי כמשוגעת. איבדתי כל אחיזה במציאות ורק המשכתי לזעוק, מתעלמת מהדמעות הצורבות שלא הפסיקו להכתים את פניי.

שוברת עוד כלים, נשרטת מעוד זכוכית. 

"לא!!!" כיסיתי את האוזניים אז. צרחתי שהם משקרים לי. לא היה אכפת לי מהדמעות שלהם.

איכשהו רצתי לחדר בזעקות שבר שפילחו את הבית השקט. והערתי אותך קטנה שלי.. אני מצטערת..

לא יצאתי מהחדר יותר משבוע, ואף אחד לא ניסה להכריח אותי. ערפול חושים, בכי, עיוורון. שבר.

גיל 10 היה הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני שונאת את אלוהים. איך לעזאזל ובאיזו זכות אתה מפרק לי את המשפחה?! אתה קיים בכלל?!

עד היום כל השאלות שלי נותרו חסרי מענה. כל השעות על גביי שעות שהעברתי בבהייה בקיר ובבכי לא עזרו לי לענות על השאלות.

ומה עוד נותר להגיד?.. השאר הסיטוריה..