איך בן אדם יכול להפוך למריר כלכך

איך נתתם לעצמכם ליפול כלכך עמוק עד לרמה שכל מי שאתם עשוי ממרירות?

שכבה אחר שכבה,

כעס רודף שנאה רודף ארס מריר

בכל מילה מרגישים את הארס הזה

כאילו הכיש אתכם נחש והעביר לכם כמות עצומה של ארס שורף ורע

לא משנה אם יעמדו לכם מול הפנים בחיוכים ובאושר,

אתם תהרסו עם הרוע הזה

תרוקנו כל מי שמולכם עם הטון העוקץ

איך למען הפאק אתם חושבים שאני מרגישה כשאני באה אליכם,

מתרגשת עד לב השמיים על כל דבר שהוא,

באה לספר לכם בהתרגשות הכי גדולה שיש,

ואתם?

אתם דוחפים לי לפנים כמו מכת אגרוף איזו הערה לא קשורה או איזו האשמה מיותרת?

ואני נובלת מולכם.

החיוך שלי כל פעם מחדש פשוט נמחק כאילו מעולם לא היה.

האופוריה שיש לי לפעמים מתפוגגת כשאני איתכם בחדר.

פשוט כבר יש לכם השפעה תמידית כזאת עלי.

וכלכך הרבה דברים יש לי להטיח בכם.

אלף מילים שהייתי רוצה לצרוח עליכם עד שכבר לא יישאר לי אויר בריאות.

רק להסתכל עליכם מביא לי עשרות ומאות האשמות שמגיעים לכם לשמוע לראש.

אבל למדתי לשתוק.

בבית שלנו כולם למדו לא לדבר.

רק לשתוק, להדחיק.

אבל אני לא כמוכם.

אני לא מדחיקה כלום.

ובשנייה הראשונה שתהיה לי, אתם עוד תראו.

אני אתפוצץ עליכם.

אני כבר לא אעמוד בזה.

ואתם תשמעו כל מה שיש לבת שלכם לומר.

ולא תהיה לכם הזדמנות לעקוץ, לצעוק, לקלל או לאיים עלי.

ואני אצרח עליכם שבגללכם יש לי הפרעות אכילה כבר כמעט 4.5 שנים.

אני אצרח עליכם שאני שונאת את הבית.

אני אצרח עליכם שנשבר לי לחזור הביתה כל יום לקירות אטומים שאפילו לא שואלים איך אני.

אני אצרח בכל כוחי שנשבר לי מהיחס המזעזע שלכם אלי.

אני אצרח עליכם שחצי מהזמן אתם לא מתייחסים אלי כמו הורים, כמו מבוגרים, כמו פשוט בני אדם.

אני אצרח שנשבר לי לשמוע אתכם צורחים אחד על השני ועעלי כאילו אנחנו ערימות זבל.

והארס שלכם לפעמים נוטף גם אלי.

אני מוצאת את עצמי נושכת שפה מולכם שוב ושוב,

רק מריצה בראש מרירות שכנראה לא תיגמר לעולם.

ואנשים לא מבינים איך אני יכולה לדבר על ההורים שלי ככה.

אנשים לא מבינים למה אני כל הזמן אומרת שאני מקנאה בהם על שיש להם קשר טוב עם ההורים.

ולי כבר נמאס.

נמאס.

נמאס.

יודעים מה זה נמאס?

נ.מא.ס