אני לא מבקשת כלום אף פעם. למדתי מגיל צעיר מאוד לחיות עם כלכך מעט, בין אם זה דברים חומריים או רגשות שאחרים מפנים כלפיי או לגביי.
אבל המילים איבדו כבר את המשמעות, אני מרגישה כמו חירשת, כל מילה חגה סביבי אבל מסרבת להישמע.
אני מבקשת שיחזיקו אותי.
אני מבקשת שמישהו לא ילחש לי שיהיה בסדר כשאני בוכה כל ערב אל תוך הכרית בלילה, אלא שרק יחזיקו אותי.
אני רק צריכה ידיים שיתפסו אותי שאני לא אפול.
אבל אני כאן, בית קירות לבנים וריקים, בין ריבים וצעקות ומרירות אינסופית שלעולם תשלוט באלו הקירות.
אני נעולה כאן במקום הקטן, בפינות החשוכות האלו של הבית או היישוב או האולפנה,
וכולם ממשיכים להתקיים בלעדיי, רחוק.
כמו תמיד, אני נבלעת אל תוך החושך.
רק לצאת מהכלוב, אפילו למעט, זה מה שביקשתי.
אבל כסף אין. במקום רגליים חזקות שילכו ברגל במקום הגלגלים, נותרו לי רק רגליים רועדות וחלושות.
ואני רק נותרתי, כמו בכל יום, לשאול למה, כמה, מתי.

שאלות שכנראה לא יהיו לי עליהן תשובות.

עריכה: 17:54

הכל כלכך אפור בעוד שהשמש בחוץ זורחת במלוא קרניה הצהובות.

למה נהרסו לי הצבעים?..