כשהייתי קטנה יותר

אני זוכרת את עצמי חיה בחורשות

מוקפת מכל עבר באצטרובלים ומחטי אורן

יוצאת לטייל ביערות שמעבר לגבעות

נחה על הצמחים הדוקרניים ומתיישבת על האדמה הצבעונית

פה ושם הייתי רואה איזו חיה קטנה,

עוד איזה פרפר צבעוני שמרחף לו

מתמכרת לריחות השונים שנדפו מכל עבר

מחייכת לעצמי מבעד לגזע אחד רחב

מתלכלכת מחול, מבוץ, מוצאת אינספור צמחים בשיער

אבל אני נהנית מהיער

מהרוגע שהקיף אותי בחיבוקו הנעים

אך יותר מכל אהבתי את הרוח המרשרשת בעצים

את הרעש שנשמע כהמולת כביש סואן,

אך זו הייתה רק הרוח הנושבת

מזכירה לי ולו לרגע שאין סיבה בעולם להיות כואבת

והרוח פרעה את שיערותיי הבהירות

ליטפה את פניי כנותנת נחמה

והייתי נשכבת לי על הגב

מביטה באור השמש דרך חרכי צמרות העצים הגבוהות

מחפשת איזו פיסת שמיים תכולה או ענן בארצות השמיים הרחקות

עוצמת עיניים ומדמיינת את הרוח נושאת אותי הרחק הרחק,

לאינספור מסעות

אך השנים עברו ואני גדלתי

ופתאום אין זמן,

החורשות ביישובי הקטן מתמעטות

ואיכשהו הרצון לחקור קטן

ועכשיו כאשר אני עוברת ברחוב ורואה את מחטי האורן המפוזרים בכל עבר

שומעת את רחש הרוח השקטה בעצים

אני רק עוצמת את עיניי,

מלאת געגועים..

רוצה להצמיח כנפיים ולעוף

לגלות עולמות חדשים

לראות נופים קצת שונים

לקרוע את כל השמיים ולהשקיף על הכל מלמעלה

לגעת בעננים

ולהרגיש את הרוח צולפת בעדינות בפנים

כי אחרי הכל,

אני רק רוצה להיות חופשייה וליהנות מהחיים