אתמו בלילה פרסמתי פוסט בצינור בפייסבוק.
הגעתי גם לקבוצת 'חוכמת הפרפר',
גם ל'אתאיסטים מצייצים'
וגם ל'אתאיסטים נעים להכיר'.
קיבלתי מאות הודעות. מאות.
קיבלתי בערך 70 בקשות חברות. אנשים עדיין מפציצים אותי.
ישבתי עד 5 בבוקר לדבר עם אנשים.
מרגישה סיפוק וניצחון שאי אפשר לתאר בכלל במילים.
-
איפה אני מתחילה בכלל?
אני לא יודעת אם מישהו עומד לראות את זה.
אולי אני כותבת לקיר ריק.
אבל רציתי לספר לכם על עצמי,
לספר את קצה החוט של הסיפור שלי ושל חלק בחברה שלנו שלא זוכה אף פעם להתייחסות מתאימה.
רק לזלזול.
נתחיל מזה שקוראים לי אשירה.
אני כמעט בת 18, סיימתי השנה כיתה יב.
למדתי באולפנת להב"ה בקדומים ואני גרה בשומרון.
השבת הייתה השבת האחרונה שלי בבית.
לא, לא לנצח. אבל אני עוזבת את הבית. אחרי שש שנים ארוכות מידי.
וזה לא שאני לא אחזור לפה. כל כמה ימים או שבועות אני אחזור.
אבל אני עוזבת את הבית, רשמית.
בכל השבועות האחרונים כבר התחלתי לעשות לעצמי הכנה נפשית.
עוד לא התחלתי להבין מה מצפה לי. הכל עוד היה רחוק מידי, כל שנייה היא נצח.
כולם אמרו שיהיה בסדר.
אבל השבוע הייתה השתלמות לשירות לאומי.
גיליתי עם מי אני עומדת לגור בשנה הקרובה. והיום כבר התחלתי לארוז.
זה ממש עוד שנייה פה.
רציתי השבת לצאת לטייל ביישוב.
פעם אחרונה כתושבת המקום באופן רשמי.
זו לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה בשישי בערב, אבל בדרך כלל אני נצמדת כמה שיותר לצידי הדרך, לחושך.
מחביאה את הפלאפון בבגדים. מחביאה את מי שאני באמת.
כי אני אשירה. וחזרתי בשאלה. אני דתל"שית.
אני גרה ביישוב מעורב של דתיים וחילונים.
היישוב דיי חצוי לחצי, החצי הדתי והחצי החילוני.
האנשים פה לא נוטים להתערבב. דבר שמאפיין חלק מהעולם הדתי ואנשים שגרים ביישוב, כולם פה מרכלים על ימין ועל שמאל.
כל דבר מגיע ישירות להורים שלי.
אבל אתמול בלילה, ליל שישי, החלטתי לצאת. כמו שאני.
אני סופסוף בן אדם חופשי.
עם החולצה הכי זרוקה וקרועה שלי, עם שיער פרוע ונפוח מלחות של קיץ, עם אוזניות.
הבגדים שחורים לגמרי כמו שאני אוהבת.
והלכתי באמצע הכביש. מתחת לכל פנסי הרחוב.
חולפת על פני אנשים לא מוכרים שנועצים בי מבטי שטנה,
על פני החברים של ההורים וכל האנשים מהסניף של בני עקיבא שעזבתי מזמן שרק בוהים בי וברגליים החשופות ובפלאפון שביד והאוזניות שמקפצות איתי עם כל צעד שאני עושה.
באמצע הכביש. אני כבר לא מתחבאת יותר.
כנגד מבטי הזלזול שלהם רק הגברתי את המוזיקה עד שהתפוצצו לי האוזניים והלב התפוצץ מאושר.
מי שראה אותי כנראה חשב שאני משוגעת.
היה לי חיוך דבילי ענקי מרוח על הפנים, כל כמה צעדים עצמתי עיניים והתמכרתי לכל התחושות שעוטפות אותי.
ואז פקחתי עיניים אל מול ירח מלא שהאיר לי את כל השמיים שטופי הכוכבים בגוון יפייפה של כחול.
הלכתי ברחובות שהיו הבית שלי ב16.5 השנים האחרונות.
עוברת ליד הבתים המוכרים והמוכרים פחות.
ליד הפארק, ליד הסניף, ליד הכיכר והמכולת ובית הכנסת.
חוצה את כל הצד הדתי של היישוב שבו כולם עם חולצות לבנות ותחתיות ועליוניות וכיסויי ראש ו'שבת שלום' ומגיעה לצד החילוני שבו בוקעת מוזיקה מכל פינה וריח של על האש ואנשים מסתובבים בגופיות ושורטים, אומרים 'אהלן אחי' לשכנים מסף הדלתות.
השיער שלי פרוע, הפרצוף שלי כואב מרוב חיוכים, אני שואפת לתוכי את היישוב שלפעמים לא היה הבית שהגיע לי.
בראש אני חושבת על כל האנשים שאני אוהבת.
כל האנשים במהלך הדרך ששינו לי את החיים.
את כל מי שהחזיק אותי. שתמך. שחיבק. שבכה איתי. שכאב איתי כשכאב.
חושבת על זה שלא הייתי מגיעה לאיפה שאני עכשיו בלי כל האנשים האלה.
אבל את האנשים האלה אני לא מצאתי ביישוב.
כבר מגיל מאוד צעיר הבנתי שאני שונה מכולם.
כשכולם דיברו על מי הולך להשלים מניין ואיזה יפה השמלה החדשה עם השרוולים עד המרפק, אני רציתי לדבר על מוזיקת מטאל.
על לצאת להסתובב בעיר בשישי בערב. על איפה לעזאזל היה אלוהים בשואה. תמיד ראו בי 'שונה'. נידו אותי מבני עקיבא ומהכיתה ומחיי היישוב. לא הוזמנתי לבנות בשישי בערב. הבנים לא הסתכלו לכיווני.
למה? כי בגיל 8 הפסקתי להאמין באלוהים. התחלתי לעזוב את הדת. וכולם ראו בי עוף מוזר.
הייתי לבד שנים ביישוב.
היה לי קשה מאוד עם עצמי. לא הבנתי למה אני דוחה את כולם.
לא הבנתי למה בגלל האמונה או החוסר אמונה שלי לא מגיע לי להיות חלק מהחברה.
בחורה צעירה שגרה באחד מיישובי השומרון. אין איך לצאת בשישי בערב. יושבת לבד בבית כשכולם יוצאים לסיבוב.
הייתי לבד יותר מידי זמן.
ואני לא לבד.
אני מדברת בשם כל הצעירים שנמצאים במצב שלי. שחזרו בשאלה ולא יכולים לספר להורים.
כל אלו שמנדים אותם. שאין להם לאן לברוח. את הסיפורים שלנו אף פעם לא מספרים. על הקושי שלנו לא מדברים.
אני אשירה.
אני כמעט בת 18. חזרתי בשאלה.
התגברתי על דיכאון. אני תמיד שואפת להתגבר על ההפרעות אכילה שלי.
ניצחתי במלחמה מול ההורים שלי על הדת.
הם הבינו שהם לא יכולים לכפות עלי להתלבש צנוע או לצאת עם חברים בעיר ביום שבת או שאני לא אברך ברכת המזון איתם בסוף הסעודות.
ניצחתי ברוב המלחמות שלי נגד עצמי.
והנה אני פה, שוכבת על הרצפה בפארק בקצה הרחוב שגדלתי בו.
כותבת מילים שאני לא יודעת אם מישהו בכלל יקרא ומחייכת לעצמי.
יש שיאמרו על שאני מגזימה. יש שיגידו שאני ילדותית. יש את אלה שאומרים שאני משוגעת עד היסוד.
אז קבלו אותי.
אני אשירה.
אני מלכת הדרמה, אני ילדותית מאוד לפעמים. אני נוטה להגזים. לפעמים אני באמת משוגעת לחלוטין.
אבל אני אני.
וניצחתי.
אני פוסעת צעד אחר צעד אל החופש כבר שש שנים.
ועכשיו זה כבר עניין של שעות.
אני מתחילה שירות לאומי בתל אביב. אני אהיה מוקפת באנשים שבאמת יקבלו אותי.
אני כבר לא אקבל מבטים על זה שרואים לי את הכתפיים או הירכיים.
כבר לא יצעקו לי 'שבת היום!' כשאני רק מנסה לשמוע מוזיקה בשבת ברחוב.
הכרתי בחודשים האחרונים המון בני נוער שנמצאים בדיוק במצבי. חרדים לשעבר, דתיים לשעבר.
כאלו שגם מרגישים דחויים ולבד ושלא מבינים אותם. אנחנו עוזרים אחד לשני.
אם מישהו קורא את זה ונמצא במצבי אני יותר מאשמח שתפנו אלי.
אני יכולה להציע לכם כתף תומכת והיכרות עם אנשים שעוברים בדיוק את מה שאתם עוברים. אף אחד מכם לא צריך להיות לבד.
אני לא מנסה לשנות את העולם. אני לא מצפה שכולם יוציאו את הממחטות.
רק שתדעו ששום דבר בעולם שלנו לא מובן מאליו.
זה שאתם גרים במקום כלשהו ויש לכם סביבה שמקבלת אתכם ותומכת בכם זה לא דבר שכולם זוכים בו.
תזכרו שאנחנו, בני הנוער הדתיים לשעבר, גם נמצאים פה. וגם לנו קשה. וגם אנחנו רוצים שיקבלו אותנו. נמאס לנו מכל הזלזול והלגלוג של כולם. גם אנחנו על המפה. זה הקול של הנוער הדתל"שי השקוף.
תודה שקראתם, אני הייתי אשירה 
עריכה: קיבלתי כלכך הרבה פניות מאנשים. עדיין מפציצים אותי בהודעות ובקשות חברות.
הצילווווו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: