אז יצאתי מקשר רק לפני שבוע..

היה ברור שזה יקרה. לכולם, ולו ולי בעיקר.

סיימנו דיי בטוב, דיברנו כמה הודעות השבוע.

אבל קשה לי.. קשר של שנתיים ו4 חודשים זה המון זמן.. אני מכירה אותו 4 שנים..

בתחילת השבוע היה לי ממש קשה. בכיתי ולא יצאתי מהמיטה וסירבתי לאכול או לדבר או לחיות.

בהמשך השבוע פשוט זרקתי את עצמי לתוך שעות על גביי שעות של עבודה.

ניסיתי להעסיק את עצמי בכל צורה אפשרית.

לקראת סוף השבוע חזרתי לדבר עם אנשים.

איכשהו, עם כל הכאב שבדבר,

הרגשתי קצת הקלה שזה נגמר איתו כי אין יותר כאב..

אין יותר לבהות שעות בפלאפון ולחכות להודעה שלא תבוא..

הקשר איתו לא היה בריא כבר חודשים ואני רק ניסיתי לשכנע את עצמי ללא הצלחה שדברים ישתנו וישתפרו..

כואב לי בגללו.

אני עדיין פגועה.

אני עדיין מרגישה כאילו מישהו תוקע בי מיליון סכינים.

אבל מגיע לי מישהו שפשוט יאהב אותי ויקדיש לי את חייו כמו שאני מקדישה..

יש לי כלכך הרבה לתת.

אהבה וחום ואכפתיות ופשוט את כל כולי.

ומגיע לי לקבל את כל זה בחזרה, נכון?..

ואז יש אותו.. הוא אחד הידידים הכי טובים שלי..

אבל הוא כבר לא ידיד יותר.

הוא וחברה עשו אצלי סופ"ש.

ופשוט העברנו את כל הסופש צמודים, מחובקים ומתנשקים.

גם הוא נפרד מהאקסית שלו ממש לאחרונה.

שנינו פגועים.

שנינו עוד עצובים.

ושנינו כמהים לאהבה שלא ממש קיבלנו עם בני הזוג שאיתם זה נגמר.

יצא לי לחשוב עליו בחודש האחרון.

על מה יקרה אם אי פעם נהיה ביחד.

שהוא מקסים ומיוחד ותומך ושגם לו יש המון אהבה לתת.

ואתמול זה פשוט.. קרה.

אבל אני מפחדת.

אני מפחדת שאני ממהרת מידי לרוץ מקשר אחד לשני.

אני מפחדת להיפגע שוב.

אני מפחדת לפגוע בו.

אני מפחדת שמה שהיה איתו כל הסופש היה רק כי נפרדנו מהאקסים שלנו וחיפשנו אהבה ישר במקום אחר.

אני באמת מחבבת אותו מאוד..

הוא גרם לי להרגיש פשוט טוב. הרגשתי ממש בטוחה בידיים שלו.

נכנסה בי תקווה שאולי באמת יש מישהו שידאג לי ויאהב אותי למרות שאני אני.

אבל אולי אני מגזימה?..

אולי הגזמנו?..

אני לא רוצה להיפגע..

אבל אני באמת כלכך צריכה חום ואהבה..

אני רוצה להיות מאושרת..

אני חיה את הרגע.

האושר האמיתי הוא ברגעים הקטנים,

לא משנה כמו רע ושחור עוטף אותנו מסביב.

החיוכים והשמחה שלנו נמצאים בדברים הקטנים שחשובים באמת.

אני מגלה את זה כל פעם מחדש.

אז פשוט תודה שאתה מזכיר לי את זה כל הזמן.