מי אני שתלונן שרע לי?..

מי אני שאבכה כי קשה לי?..

מי אני בכלל?..

כשיש כלכך הרבה אנשים שעוברים דברים הרבה יותר גרועים ממני.

מחלות,

בתים שבורים,

התעללות,

הפרעות אכילה יותר חמורות משלי,

פשוט קשיים.

ואני בוכה על כלום.

אני רק גרגר אבק בעולם האינסופי הזה.

לא לבכות.

תחזיקי את זה.

זה לא משנה שההורים חושבים שאת כישלון.
זה לא משנה שהמורה צעקה עלייך מול כל הכיתה כי נכשלת במבחן.
תחזיקי.
את מנסה.
מנסה כמה שאת יכולה, אפילו שהם לא רואים את זה ולא מאמינים לך.
רק עוד קצת, תחזיקי.
שימי את האוזניות ותני לצעקות לקרוע לך את האוזניים, בדיוק כמו שאת אוהבת.
זה יעבור מתישהו, כל זה יעבור.

אשירה, לא לבכות.
אשירה, בבקשה?..

זה כאילו שופכים עלייך דלי מלא מיי קרח ביום קיץ לוהט.

עירנות, הקלה.

כן. בעיקר הקלה. נשימות עמוקות וחיוך שלא עוזב את הפנים העייפות.

סופסוף חזרת אלי..

כמה ריקנות הייתה לי בלעדייך.. חלל ריק, שחור..

כל שעה שעוברת. בלי לדבר, כמו מחטים שדוקרים בעור החשוף.

געגוע מטריף חושים, מעוור..

אבל חזרת אלי.. התגעגעתי אלייך 3> ..