שלום לכל הדתיים מרימי הגבה, לחילונים that couldn't care less, לאתאיסטים חסרי התגובה ולדת"לשים שמבינים אותי יותר מכל.
אני אשירה, בת 16 ו9 חודשים, משוגעת מוזרה ומיוחדת. נעים להכיר.
כולנו בחיים האלה נותנים הגדרות לאחרים ולעצמנו,
לפי הבגדים שאנחנו לובשים, לפי המוזיקה שאנחנו שומעים, לפי האנשים שאנחנו מסתובבים איתם או לפי הדעות או המגדר המיני שלנו.
אני כמו רבים אחרים נגד הגדרות, למרות שאני לא שונה מכולם ונותנת ומקבלת כאלה בעצמי.
אבל בשנה האחרונה ההגדרה הכי גדולה שקיבלתי היא 'חוזרת בשאלה'.
אני לא יודעת כמה זה הגדרה, אבל כל מי שמסביבי (ומודע לעניין..) מגדיר אותי ככזאת.
אחת שכ16 שנים חיה כדתייה, בבית דתי, בשכונה דתית ובבתי ספר דתיים.
אחת שחיה בין ברכה לברכה, בין לנשק את המזוזה בכניסה וביציאה מכל חדר, לבין להתפלל בבוקר לפני שמתחיל היום בבית הספר.
אחת שכל פעם שהחצאית עוברת מעל הברך והשרוול עולה מעל המרפק התגובות והרמות הגבה רק מתחילות.
בקיצור, הדתייה והמתנחלת המושלמת.
זהו, שלפני 7 שנים משהו ב'שלמות' הזאת התנפץ.
אני התנפצתי.
כל העולם שלי, כל מה שהכרתי עד אותו העת. כל הילדות שלי,
הכל נגמר.
הכל נעלם.
נולדה לי אחות לפני 9.
היא נולדה כילדה רגילה לכל דבר.
אבל בגיל שנתיים וחצי שלחו אותה לאיבחון. ומה גילו?
אוטיסטית. כן, אוטיסטית. 'מיוחדת'. 'שונה'. 'מוזרה'.
העולם שלי התהפך so to say the least.
אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שאלות שאלתי את הקירות הריקים ואת התקרה השחורה כששכבתי בלילה במיטה.
איך זה קרה? למה זה קרה? מה יהיה מעכשיו? מה יהיה בעתיד? מה יהיה עם אחותי? מה יהיה על המשפחה? איך הסביבה תגיב?
השאלות לא הפסיקו לזרום לי במחשבות.
אבל השאלה שהכי הציתה בי אש מבפנים זה איך לעזאזל אלוהים הזה יכול לעשות לאחותי את זה.
איך הוא יכול לעשות את זה למשפחה שלי.
איך. הוא. יכול. לעשות. לי. את. זה.
ואז פתאום התחלתי לשאול את עצמי אם קיים אלוהים בכלל?..
כל החיים רק התחנכתי על זה ש'האלוהים' הזה רק רוצה בטובה של כל מי שהוא ברא, ושכל דבר קורה מסיבה מסויימת.
איזה טוב בדיוק אמור להיות מילד שנולד נורמלי לחלוטין, ופתאום בגיל שנתיים הוא נהיה על הספקטרום האוטיסטי? וככה? פשוט ככה?
בלי סיבה רפואית או הגיונית?
מאז שהיא אובחנה אני מנסה לחשוב איזה טוב היה אמור לצאת מכל זה.
כן, אומרים שאחותי מלמדת אותי להיות רגישה יותר, פיקחית יותר, בעלת חמלה והבחנה ואהבה אין קץ.
בסדר, יש לי את כל אלה בזכותה, לא מכחישה.
אבל יכלה להיות לי אחות נורמלית, משפחה לא מפורקת, משפחה שלא מתמודדת עם קשיים כלכליים נוראיים כלכך וסביבה שלא מרימה גבה כשאחותי הולכת ברחוב.
לאחותי יכלו להיות חיים נורמליים. אבל אין לה. וגם לי לא.
היא לא תתחבט בשאלה האם לקנות שמלה בZARZ או בH&M. היא לא תגיד לי שהבחור ההוא במרחק חתיך.
היא לא ולא ולא. כל הזמן רק לא. ובקושי יש 'כן'.
אז סליחה שאת הטוב בעניין פשוט קשה לי לראות. לא מסוגלת.
'כל דבר קורה מסיבה מסויימת'. 'אלוהים רק מביא עלינו ניסיונות קשים כדי להוכיח לנו לכמה אנחנו מסוגלים בעולם'.
ושוב, לעזאזל, אתה יכול להביא לי קושי בלמידה, קושי לרוץ מרתון או קושי לאכול מאכלים ירוקים.
למה לתת לי קושי בקנה מידה כלכך עצום? למה לתת לי קושי שכבר 7 שנים מותיר אותי הרוסה ומפורקת?
מבחוץ אני חזקה. אני יכולה לדבר על הנושא בחופשיות וללמד אנשים הרבה.
אבל מבפנים? אני בן אדם שבור. אחת שרק רוצה בחזרה את החיים הנורמליים שהיו לה.
אבל זה לא יחזור.
אשירה, זה לא יחזור.
ואני. לא. רוצה. לקבל. את זה.
שנים שאני מתכחשת לעצמי ולעולם שאני חיה בו.
וזה קשה לי.
אז קחו בחורה מלאת זעם שרק מתחילה בחיים שלה.
שמתמודדת עם שאלות קיומיות כשהיא אמורה רק להתעסק באיזה צבע לק לשים או איזה חולצה ללבוש מחר.
לאט לאט ככל שהשנים עברו ועוד ועוד קשיים באו, הקרע שלי רק נהיה עמוק יותר.
ולפני שנה התפוצצתי.
לא. רציתי. יותר.
הבנתי איך הדת חונקת אותי. איך היא כולאת אותי בכלוב.
אני רק רוצה לחיות.
אני רוצה לדבר עם חברים שלי בוואטסאפ בשישי בערב,
אני רוצה ללבוש מכנסיים וגופייה ולהרגיש טוב עם הגוף שלי במקום ללבוש את השקים האלה שמנסים להסתיר אותי ואת היותי אישה לכל דבר,
אני רוצה לאכול מה שאני רוצה בלי לדפוק חשבון לאף אחד,
אני רוצה לנסוע להיות על הישראבלוג בשבת.
אני רוצה ורוצה ורוצה.
אבל לעזאזל, מגיע לי.
כן, מגיע לי!
אני לא רוצה שמשהו שנהיה בעיניי כלכך מיותר יכבול אותי ככה.
אז זה התחיל מכמה סמסים עם חברה במצוקה בשבת.
לאט לאט התחלתי לשמור פחות ולכעוס יותר.
להדליק כאן אור בשבת, לאכול לא כשר פה. וזה התגלגל והמשיך בלי הפסקה.
עד שנהייתי חילונית לכל דבר,
אבל בעולם דתי מוחלט.
וככה התחלתי לחיות חיים כפולים. הכל נהיה הצגה.
בבית הספר, סליחה ה'אולפנה' אני חייבת לשמור הכל או שיטיסו אותי משם על טיל. החצאית חייבת לעבור את הברך, אני חייבת בשיעורי האמונה להתנהכ כאילו אכפת לי.
בגלל שיש לי כבוד להורים אני שומרת. בבית אני שומרת. אבל אני גם יודעת שכשההורים שלי יגלו החיים שלי שוב ייעצרו.
הצגה. כל בוקר מחדש המסך עולה, The show must go on.
וכשהחבר וכל החברים הכי טובים שלי כולם חילונים, זה גם עושה את שלו, לא?
יש כאלו שסיפרתי להם והם ניתקו קשר, אבל זה לא מפתיע.
ההפסד שלהם.
אני עדיין אני.
וזה מה שיהיה לאנשים קשה להבין וכבר קשה לחלק מאלה שיודעים -
אני עדיין אני.
אני עדיין אותה בחורה מטורללת שאהבתם. שאתם עדיין אמורים לאהוב.
אז למה הדת צריכה לשנות את זה בעיניכם? לשנות את איך שאתם רואים אותי?
למה כלכך רע בעיניכם שאני רק רוצה לחיות את החיים שלי איך שאני רוצה?
אז אתם יכולים להגיד 'היא רק בת 16. היא לא יודעת כלום מהחיים. היא רק רוצה ללכת נגד הזרם. היא עוד לא חיה.'
אז אתם שם, כולכם, אני חייתי יותר מרובכם.
אני עברתי דברים שאנשים לא צריכים לעבור.
אני נאלצתי בחיים הקצרים שלי לעשות ויתורים, לעבור פגיעות ולהירצח מבפנים על ידי המחשבות שלי. כן, להירצח.
אז לכם ולאף אחד אחר אין זכות להגדיר לי את החיים או הגבולות.
אני אמשיך לעשות מה שאני רוצה ולבנות לעצמי את החיים שאני חולמת עליהם.
ועוד שנה כשאני אצא מהבית אני אהיה חופשית.
חופשית לנשום, חופשית להפיל את הקירות ולפתוח את המסך לעולם ולא להצגה, חופשית ל-ח-י-ו-ת.
הבן אדם היחיד שיכול לעשות את זה הוא, פשוט מאוד,
אני.
אז אני אשירה, בת 16 ו9 חודשים, משוגעת מוזרה ומיוחדת,
וחזרתי בשאלה.
עריכה - 24.6.2014
תודה ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: