שוב הזנחתי את בלוגי האהוב. ממש חסר לי לכתוב כאן.

אבל בכל התקופה האחרונה נמנעתי לכתוב, פשוט כי לא היה מה.

הרגשתי ריקה מידי.

הרגשתי שברחו לי המילים.

נפרדנו. אחרי שנתיים וכמעט 4 חודשים.

אהבה ראשונה. חבר ראשונה. נשיקה ראשונה. מין ראשון.

הכל ראשון.

וזה נגמר.

ואני לא רוצה לפרט על זה יותר כי כבר עשיתי את זה עם החברים, ואזל הכוח.

אולי עוד כמה זמן אם ארגיש טוב.

דיי אזל לי הכוח בהכל. 

אני בוכה המון, אני שוכבת המון במיטה ובוהה בתקרה.

אבל לעולם אי אפשר להפסיק לחיות.

אני חושבת שזו הייתה טעות לומר להורים שלי שאני לא דתייה.
אמנם הם אמרו שהם דיי ידעו לפני שסיפרתי להם,

אבל כל מה שהיה לי בשבועיים האחרונים זה רק שהם ממררים לי את החיים.
עד עכשיו הם דיי הבליגו בשקט על הכל, סוג של העלימו עין.
אבל עכשיו בכל חדר ומסדרון שאני נמצאת בו בבית יש להם הערה,

גם כשאני באה לצאת מהבית,

תמיד יש להם על מה לצעוק ועל מה לריב.
למה לא חיכיתי עד שיצאתי מהבית?
הם מתנהגים אלי כאילו אני איזו חיילת שלהם שכפופה לכל מילה שיוצאת להם מהפה.
כל הזמן אומרים שאני צריכה להישמע ל'פקודות' שלהם כי אני גרה בבית הזה וצריכה לכבד את החוקים האידיוטים של הבית.
זה לא מה שאני עושה כבר מגיל 9 מאז שהפסקתי להאמין?
הם ברצינות מתייחסים כאילו עד עכשיו לא כיבדתי אותם ואת מה ש'נורמלי' אצלי בבית.
וזה כואב.
מאוד.
ואני צריכה שירות לאומי דחוף.

אבל אין לי.

ואוזל לי הכוח.