ועכשיו אני מבינה למה הוא, דווקא הוא,
היה ועדיין השחקן האהוב עלי מהסדרה.
יכולתי לבחור כל שחקן אחר להעריץ בצורה כזאת.
אבל בכל ארבעת העונות של הסדרה,
הוא האהוב עלי.
ועכשיו אני רואה מחדש את הסדרה,
מחייכת, נזכרת
ואז פתאום הקטע הזה חוזר.
ואני מקבלת סטירה בפנים.
הוא יושב עם אחותו הקטנה, והיא אוטיסטית, והיא בהתקף זעם.
והוא שר לה.
והוא מנגן לה.
והוא אומר שצריך להתנהג אליה כאל בן אדם רגיל.
והוא מחייך אליה, ומחבק אותה ומדבר אליה -
והיא לא עונה לו.
אבל הוא ממשיך.
הוא לא מוותר.
וזה כאילו אני יושבת שם, בתוך הסדרה,
רק עם אחותי.
ילדה אוטיסטית, בדיוק כמו בסדרה.
ואני מבינה עכשיו, במבט לאחור, למה כלכך התחברתי לשחקן.
כילדה בת 11 ב2008, כשאחותי הייתה רק בת 4,
אחרי שהתחילו כל האיבחונים וקלינאיות תקשורת ורווחה ובית מפורק,
אני ישבתי וראיתי את הסדרה הזאת.
ואתה, שחקן כלכך מדהים, יושב ומגלם את הדמות שלי.
אותי.
ואני כלכך הזדהיתי איתך,
ואני בכיתי כמו ילדה קטנה כשרק ראיתי את הפרק לראשונה אז,
לפני כלכך הרבה שנים..
והנה הפרק שוב מופיע ואני מוצפת.
ואני pשוט לא מצליחה להפסיק את הדמעות..
ואף אחד לא יכול להבין.
ואף אחד לא יודע מה להגיד.
ואף אחד לא יודע אם לחבק חזק או להיות בשקט.
אני צריכה חיבוק..
מישהו..
בבקשה?..