מאז שסיימתי את הלימודים באופן דיי רשמי (עזבו שיש עוד 2 בגרויות) אני יותר שמחה.

הימים האחרונים מאז המסיבת סיום באמת ממש נחמדים.

כרגיל יש המון חרא בבית וריבים וצעקות והכל מסובך ועדיין אני בתסביכים ותסבוכות לגביי המון דברים.

אבל אני ממש רגועה.

אני מחייכת וצוחקת ושרה כמעט 24/7.

מרגיש לי שהכל רגוע כזה ושיהיה טוב למרות שמסביבי דברים מתפוצצים.

אתה חזית את זה.

אתה ידעת שזה יהיה.

ולי היה קשה להאמין.

אבל צדקת נסיך, צדקת.

באמת יהיה בסדר.

עוד חודשיים ו6 ימים לחיים חדשים ואני מתחילה להתרגש. אולי אפילו אסגור שירות בימים הקרובים.

אני יכולה לשבת ולבכות על כל הרע שיש או להישאר אופטימית כמה שאני מסוגלת ולשיר ולשנום עמוק.

יהיה בסדר, נכון? :)

אז לפני כמעט חודשיים (או שכבר?) חזרתי לספורט.

אני רצה,

אני עושה תרגילי בטן,

אני רוכבת על האופניים כשלא קר מידי.

אמרתי לעצמי שאם אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי בזמן שהחורף מביא עימו ק"ג מיותרים,

אז צריך להזיז את התחת העצלן והשמנמנן שלי ולעבוד.

מניסיון רב וקודם ידעתי שלראות על עצמי את התוצאות ידרוש הרבה סבלנות,

אבל התחלתי במלאכה.

בכל ריצה אני משפרת את התוצאה שלי,

והגעתי למסקנה שאני חולמת לרוץ בכמה מירוצים.

אין לי נעלי ריצה אמיתיות (מישהו מוכן לתרום קצת כסף?),

וכרגע דיי נדפקות לי הרגליים.

אבל נשרוד, אה?

שכבות השומן המיותרות בבטן גם יורדות לאט לאט,

הירכיים מתחילות להיעלם (סוף פאקינג סוף).

החמיאו לי שרזיתי בירכיים והביטחון העצמי שלי זינק.

אני באמת מרגישה טוב עם עצמי כשאחרים רואים את התוצאות שלי.

זה עוזר לי לראות מעבר לכמויות השנאה העצמית שטמונים בי.

הכאבים בצלעות והרגליים שמקבלות שרירים מטורפים מעודדים אותי.

אני אמשיך עם זה כי הנפש שלי באמת מבריאה בזכות זה.