אז השנה עליתי לכיתה יב (גל מחיאות כפיים סוערות בבקשה!)

מה שאומר שהשנה יש לי פרוייקט גמר של המגמה.

אז אני במגמת עיצוב גרפי מזה השנה השלישית.

בכיתה יב מקבלים נושא ארצי ועושים עליו פרוייקט שנחשב כבגרות.

למשל שנה שעברה הנושא היה קשרים,

אז מישהי עשתה פרוייקט על קאפקייקס בעיצוב אישי ('הקשר בין הצבא לאוכל').

בפרוייקט צריך להמציא שם למה שאת עושה,

לעצב לוגו, להכין מוצרים שקשורים,

הבנתם בערך.

אז השנה, למרבה האירוניה,

הנושא הוא זכויות הילד (והנוער).

באמת משרד החינוך?

לא יכולתם למצוא נושא יותר רגיש שעושה לי יותר רע מזה?

המורה הראתה לנו את אמנת זכויות הילד.

אנחנו צריכות לבחור זכות אחת ולעשות עליה את הפרוייקט.

אז הפרוייקט הוא על עמותות או קמפיינים או משהו בסגנון וזה מתסכל כלכך.

וזה מדכא לעשות פרוייקט שלם על נוער בסיכון או ילדים עם מוגבלויות (לא שחס וחסה יש לי משהו נגדם).

אז לא מספיק שהנושא מגביל וקשה,

צריך לקבל אישור מהמורה לעשות את הנושא שחשבנו עליו,

והמורה קשוחה מידי ובררנית.

מאז שקיבלנו את הנושא אני שוברת את הראש על מה שאני רוצה לעשות.

קשה לי עם מוגבלויות ואוטיזם בגלל אחותי,

קשה לי עם חופש הדעה והדיבור כי אני עוברת הרבה 'התעללות מילולית' בבית.

אני רוצה למצוא נושא שאני אהנה לעבוד עליו במשך שנה ושלא יעשה לי רע.

ניסיתי להעלות כל מיני רעיונות, אבל שום דבר לא מתאים לי.

עד שעליתי על נושא אחד, נושא מעולה.

משהו שעוד לא קיים, שזה נדיר לפרוייקטי גמר.

הרעיון שלי היה מין בית כזה לנוער הומולסבי, עם טוויסט על בית לנוער דתי.

אני מכירה כמה דתיים ודתיות מהקהילה שהעיפו אותם מהבית או שיש להם המון קשיים בגלל המגדר המיני שלהם.

אני שומעת בלי סוף על נוער שמעיפים או מהבית,

שאין מי שיקשיב לו,

שזקוק לסיוע נפשי,

ולאו דווקא דתי.

אז בבית הזה יוכלו לגור נערים ונערות שאין להם איפה להיות,

לקבל תמיכה,

להכיר נוער שנמצא במצב שלהם.

וזה לא שאין כלום בנושא,

יש את איגי ועוד כל מיני אגודות.

אבל לנוער דתי ממש אין כלום.

וזה לא שפתאום אני חובבת דתיים ודת, להיפך.

אבל בכל זאת, אני באולפנה (*דופקת לעצמי פטיש בראש*),

וצריך לכבד וזה.

הבעיה היא שאני לא אוכל לעשות על זה את הפרוייקט.

אחרי ימים שלמים של מחשבות, רעיונות כושלים וכעס על הנושא,

את הרעיון היחיד שלי אני לא יכולה לעשות.

ולמה אתם שואלים?

כי אני באולפנה.

אולפנה שחיה ומתקיימת על הכפייה הדתית שבה.

אולפנה שבה כל יום המורה לא מתחילה את השיעור בשלום,

אלא ב'למי שאין חצאית שעוברת את הברך וחולצה מתאימה לא יכולה ללמוד היום'

אולפנה שמלמדת אותי גם נ"ך, גם תורה, גם תושב"ע, וגם מחשבת (שיעורי 'אמונה') ומבחינתם הם יותר חשובים מלשון ומתמטיקה והיסטוריה.

אולפנה שלא אכפת לה מכלום חוץ מתורה ומצוות וילדות קדושות וטהורות.

אוי נו באמת.

אף אחד לא יקשיב לי אם אני אעיז בכלל להעלות את הנושא.

אם אני כן אעלה אותו ייכנסו בי.

כי יש הרבה אנשים שטוענים שהחברה הדתית-לאומית של היום פתוחה יותר לדעות ורעיונות,

אבל כל נושא שקשור בלהט"בים הוא הדבר הנורא ביותר שקיים מבחינתם.

מבחינתם האנשים שנמשכים לאנשים מהמין שלהם הם לא בני אדם,

הם חיות כלשהן, אנשים עם בעיות נפשיות.

ל-ע-ז-א-ל.

למה אני חייבת לחיות בחברה שהיא כלכך אטומה והומופובית?

למה אני לא יכולה לעשות את הפרוייקט גמר שלי בעיצוב גרפי על נושא שמעניין אותי?

למה אני צריכה לפחד מבית הספר שלי וממה שיעשו לי אם רק אעיז להגיד את המילה הומו/לסבית בקול רם?

מה לעזאזל יש לאנשים היום?

למה אנשים לא יכולים להתאהב ולהימשך למי שהם רוצים?

מי אתם שתשפטו בכלל?

זה מטמטם אותי.

זה מעצבן אותי.

ואין מי שיקשיב לי.

ואין לי נושא לפרוייקט גמר.

שלכם בתסכול וזעם,

אשירה.

ולעזאזל למה השיר הזה טוב כלכך?