אתמול היווה נקודת דרך בחיים שלי שאני לעולם לא אשכח.
כן.

קמתי כרגיל, במיטה שלי, בחדר האהוב שלי, בבית המסובך שלי, ביישוב הזה שחוויתי בו דברים טובים ורעים.
קמתי, נסעתי לאולפנה עם בגדים צנועים, הרגשתי צבועה כתמיד.
סיימ אולד סיימ אולד.
עשיתי בגרות אחרונה בעיצוב גרפי, ובזה נגמר הסיפור שלי באולפנת להב"ה בקדומים.
6 שנים מהחיים שלי העברתי שם.
אלפי שעות מול הלוח, באולם הספורט, על הדשא בחוץ, בספרייה, בחדר האוכל, בפינות הנסתרות עם מוזיקה רועמת באוזניות.
היום סיימתי באופן רשמי 12 שנות לימוד.
סיימתי 6 שנים במקום הזה שלרוב הרס אותי, הרס לי את הנשמה, את האושר.
זה מקום שרוקן אותי מחיים, מצחוק, מתקווה.
מקום בו יום יום הייתי צריכה להעמיד פנים, להתחזות, לשקר, לחייך אינסוף חיוכים מזוייפים.
זה מקום בו הכרתי מורים ואנשי צוות שרציתי לחנוק, בנות עיוורות, בורות, טיפשות ושקרניות, שרצו תמיד לפגוע בי.
מקום שהיה לי קשה לעבור בשער שלו כל בוקר במשך שש שנים, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, ולכן אני נכנסת לשם רק עם מוזיקה צורחת באוזניות. רק להיבלע, רק לא להישמע, רק להתנתק.
זה מקום קשה, זה מקום גדול ומפחיד שעשה לי רע 90% מהזמן.

אבל אז יש את הצד השני. הצד הטוב.
האנשים שהכרתי שם שהשפיעו לי על החיים, בן אם זו מורה לביולוגיה שלימדה אותי בכיתה ח אבל נשארה איתי בקשר חברי מדהים עד היום, בין אם זה האיש מחשבים שהכרתי רק השנה אבל ליווה אותי במהלך כל הפרוייקט גמר בעיצוב ושמע איתי מוזיקה טובה כשכולן ברחו ממני.
זה החברות. לעזאזל, זה החברות שלי שלא יכולתי להתחיל את היום בלי לחבק אותן ולראות את החיוך שלהן, שבלי שהן גורמות לי לצחוק הן לא מרשות לי להתחיל את היום. זה החברות לכיתה ולשכבה שכנראה לא אשמור איתן על קשר, אבל מצד שני תמיד יהיה להם מקום מיוחד בלב שלי.
זה הטיולים השנתיים שכמעט תמיד היו במדבר ולא בצפון כמו שאני אוהבת, זה הלילה בחדר להתווכח מי ראשונה במקלחת בכל שבת אולפנה.
זה המבצעים, השיחות החופרות של הרבנים ושל המנהלת שאני לא סובלת.
זה המורים והמנהלים שבמקום להסתכל לי בעיניים הסתכלו לי על האורך של החצאית כמעט כל יום, זה הצלצולים המזעזעים והמצחיקים שהתחלפו כל הזמן.
זה כל הפעמים שבכיתי בכל תאי השירותים בבניין, זה הפינות השקטות והנסתרות שאהבתי לשבת בהם עם השקט שלי,
זה המכונת שוקו וקפה שתמיד הוציאה לי מים וביזבזה לי 2 שקל, או המכונת פחיות שהייתה נותנת לי 2 פחיות במקום אחת.
זה השיעורים שגרמו לי לרצות לקפוץ מהגג והאלה שהשאירו אותי מרותקת, המראות שתמיד היו מלוכלכות והשירותים שתמיד הסריחו עד אובדן נשימה.
זה החום והאהבה שמצאתי אצל כמה אנשים מדהימים שמצאתי בבניין הענק והמפחיד הזה.

ואתמול זה נגמר. נגמר.
סיימתי את הבגרות, קפצתי בכיתה מול הבוחנת וכולן צחקו וחייכו אלי. קדתי קידה והן צחקו.
יצאתי מהכיתה, יצאתי מהבניין. התקדמתי לאט לאט לכיוון השער ורק אני הייתי שם. הכל נטוש. אני עוברת צעד צעד את השביל לשער.
ואז פשוט רצתי.
רצתי ורצתי עד שחציתי את השער, ברחתי משם. לא הסתכלתי לאחור, ואין לי חרטות.
אני יכולה להגיד בלב שלם שאין לי חרטות, שאני יוצאת משם שלמה עם עצמי, עם הבחירות שעשיתי, עם האמת שבחרתי, עם האנשים שבחרתי להקיף את עצמי בהם. עם הכוח והאמת שמצאתי בעצמי למרות שאני תמיד חושבת שאני לא שווה את האויר שאני נושמת.
אנשים, אני עשיתי את זה. אני סיימתי 12 שנים, ו6 שנים.

אנשים תמיד רוצים לדעת דברים טובים שקורים לי כל יום.

אז דבר טוב שקרה לי,
יצאתי כמעט לחופש שלי. מצאתי אותו. רק עוד פחות מחודשיים והחיים מתחילים מחדש.

קשה לי להאמין.

זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר. זה נגמר.

אז הסיבה להזנחה הפושעת של הבלוג היא הפרוייקט.

בחצי שנה האחרונה עבדתי על פרוייקט גמר במגמת עיצוב גרפי ותקשורת חזותית.

כל המגמות ברחבי הארץ מקבלים נושא גג אחד שלפיו התלמידים צריכים להמציא עסק כלשהו שקשור לנושא.

הנושא השנתי שקיבלנו הוא ילדים - ילדות.

לקח לי המון זמן למצוא נושא וזה היה ממש מלחיץ בהתחלה (ולכל אורך הדרך..)

בנות מצאו רעיונות כלכך מדהימים ואני נתקעתי.

היה רעיון אחד שרציתי,

להמציא קורת גג לנוער דתי גאה שהוצא/ברח מהבית,

אבל בגלל שאני לומדת באולפנה נתקלתי בסירוב חד מאוד.

מפתיע.

אז נתקעתי.

ואז יום אחד לקראת התאריך הקרב הבא להגשת נושא הפרוייקט,

חשבתי על הדור שלנו.

על זה שילדים נולדים לתוך עולם המדיה,

לעולם שמורכב כולו ממסכים, מג'אנק פוד ומהשמנת יתר.

שילדים היום לא יוצאים החוצה כמו פעם,

הילדים פחות פעילים, לא משחקים ומתרוצצים בחוץ כמו פעם.

כולם תקועים מאחורי מסך מחשב או פלאפון או טלויזיה.

וזה מפריע לי.

כילדה שכן זכתה לרוץ בפארקים ובגינה ולהתגלגל ולשחק בחוץ ופשוט להיות ילדה,

בלי יותר מידי מדיה בזמנו,

הגעתי למסקנה שכל הדור הזה מפריע לי.

כשאחת שעוברת כבר 4 שנים וקצת הפרעות אכילה,

ורוב המשפחה שלי סובלת מהשמנת יתר,

החלטתי שאני חייבת לעשות משהו שקשור לנושא.

אז המצאתי חדר כושר לילדים ונוער.

מקום בו הם יוכלו לשמור על עצמם ועל הגוף שלהם,

לזוז, להיות פעילים, לשחק,

לחזק את הביטחון העצמי שלהם ולהילחם בהשמנה.

עבדתי מאוד קשה.

מאוד זו לא מילה.

עבודה עד השעות המאוד קטנות של הלילה,

שעות (!) רבות מידי מול המחשבים והתוכנות,

חיתוכים,

הדבקות,

בתי דפוס,

הרס של חצי מהפרוייקט על ידי עובד תחזוקה של בית הספר,

הדפסות חוזרות,

העמדות,

בוחנת,

בגרות.

והכל נגמר אתמול כשהבוחנת הגיעה.

הרגשתי דיי טוב אחרי שיצאתי מהבחינה,

נקווה שההרגשה שלי נכונה ושהציון באמת ישקף את כל מה שעשיתי בחצי שנה האחרונה.

מ-ג-י-ע ל-י.

והתוצר הסופי:

זה נגמר. מה עושים עכשיו?