אני חושבת שזו הייתה טעות לומר להורים שלי שאני לא דתייה.
אמנם הם אמרו שהם דיי ידעו לפני שסיפרתי להם,

אבל כל מה שהיה לי בשבועיים האחרונים זה רק שהם ממררים לי את החיים.
עד עכשיו הם דיי הבליגו בשקט על הכל, סוג של העלימו עין.
אבל עכשיו בכל חדר ומסדרון שאני נמצאת בו בבית יש להם הערה,

גם כשאני באה לצאת מהבית,

תמיד יש להם על מה לצעוק ועל מה לריב.
למה לא חיכיתי עד שיצאתי מהבית?
הם מתנהגים אלי כאילו אני איזו חיילת שלהם שכפופה לכל מילה שיוצאת להם מהפה.
כל הזמן אומרים שאני צריכה להישמע ל'פקודות' שלהם כי אני גרה בבית הזה וצריכה לכבד את החוקים האידיוטים של הבית.
זה לא מה שאני עושה כבר מגיל 9 מאז שהפסקתי להאמין?
הם ברצינות מתייחסים כאילו עד עכשיו לא כיבדתי אותם ואת מה ש'נורמלי' אצלי בבית.
וזה כואב.
מאוד.
ואני צריכה שירות לאומי דחוף.

אבל אין לי.

ואוזל לי הכוח.

אז זה קרה.

לא תיכנתתי את זה.

ההורים לקחו אותי לשיחה על דברים בכלל לא קשורים,

הם פגעו בי והכעיסו אותי וגרמו לי לבכות,

ובאיזשהו שלב פשוט היה לי נמאס מהצביעות הזאת.

אז צרחתי שהם מתעלמים ממה שהכי כואב לי.

הם שאלו מה,

ואני רק צרחתי עליהם שאני לא דתייה יותר,

שאני יודעת שהם יודעים,

שכלכך צורב לי שהם פשוט מתעלמים וכופים עלי את הדת למרות שהם יודעים שאני לא אחזור לזה.

אין לי מה להרחיב,

רק שעכשיו כשזה בחוץ אני לא מרגישה את ההקהלה המיוחלת.

הפסקתי להאמין בגיל 8.

פיזית אני לא דתייה כמעט שנתיים.

כולם אמרו לי שאני ארגיש כלכך טוב כשההורים יידעו,

שדברים יסתדרו קצת יותר.

אבל הם מסתכלים עלי עקום.

הם הולכים על ביצים לידי.

ריק לי בפנים.

אני רוצה לברוח מפה.

אני חייבת לצאת מפה.

אני ממש בודדה..

אני זוכרת שמגיל מאוד צעיר שמתי לב להבדלים ביני לבין שאר העולם.
אני הולכת עם שמלות וחצאיות, שרוולים, ומסביב אנשים הולכים עם מכנסיים קצרים וגופיות.
אני זוכרת שהייתי מסתכלת עליהם, על הבגדים ה'כלכך' מיוחדים האלה,
מייחלת שאולי יום אחד גם אני אוכל להיראות ככה.
כילדה קטנה תמיד דמיינתי שיש הילות סביב האנשים האלה, שהם זוהרים
חשבתי שהבגדים ה'מיוחדים' שלהם זה מה שגורם להם לחייך
ואני אוהבת כשאנשים מחייכים
רציתי גם לחייך
רציתי גם הילה מסביבי כשאני לובשת בגדים כאלה
אבל הנה עם השנים התבגרתי (קצת, אבל בכל זאת), העיניים נפתחו לעולם הרחב
הבנתי שחיוכים יכולים להגיע מהרבה דברים אחרים
אבל תמיד ייחלתי להרגיש טוב בתוך העור של עצמי.
אני חיה במשפחה שלא נוטה להראות או לדבר על רגשות
אין פה חום, אין חיבוקים, אין נשיקות
המשפחה שלי מאוד קטנה, עם הבני דודים נפגשים פעם בשנה אם בכלל
גדלתי גם עם המון בריונות שהופנתה כלפיי ביישוב ובלימודים
מאז שאני זוכרת את עצמי, קשה לי לחיות בעור של עצמי
כשהעולם מסביב מנסה להפיל אותך תמיד, איך עוד אמורים להרגיש?
איכשהו תמיד הכל אצלי מעקצץ
אני מייחלת ליום שבו אוכל לומר בכל כולי שאני בסדר.
שהם אלו שטעו.
שבאמת יש בי משהו.
וזה הולך להישמע כלכך שפל וחומרי ומטופש,
אבל הבגדים שאני לובשת מגדירים את מי שאני.
בין אם זה השרשרת ממנו שנהפכה לי לחלק מהגוף, 
או האולסטאר החבוט שלא אוותר עליו בעד שום נעל עקב
או החולצות המקושקשות והילדותיות שלי שמחזירות אותי קצת לילדות שנקטעה מהר מידי מכורח המציאות
כשאני באולפנה אני שונאת את הקיום שלי. להתחבא מאחורי הבגדים האלה, החונקים, האלו שמסתירים את מי שאני מנסה להיות
וכשאני מנסה למרוד, מנסים לגרום לי ליפול. 
גם בבית זה ככה.
האנשים האלה פשוט לא שונים מכל האנשים במהלך חיי שניסו רק להוריד אותי לרצפה.

והיום, בפעם השנייה, הלכתי לקנות ג'ינסים.
מכנסיים. כן, המילה האסורה הזאת, הגסה.
מול המראה בחנות, עטופה במוזיקה רועשת ואנשים עסוקים,
גם מסביבי ראיתי הילה.
גם לי מגיע לחייך.