שוב הזנחתי את בלוגי האהוב. ממש חסר לי לכתוב כאן.
אבל בכל התקופה האחרונה נמנעתי לכתוב, פשוט כי לא היה מה.
הרגשתי ריקה מידי.
הרגשתי שברחו לי המילים.
נפרדנו. אחרי שנתיים וכמעט 4 חודשים.
אהבה ראשונה. חבר ראשונה. נשיקה ראשונה. מין ראשון.
הכל ראשון.
וזה נגמר.
ואני לא רוצה לפרט על זה יותר כי כבר עשיתי את זה עם החברים, ואזל הכוח.
אולי עוד כמה זמן אם ארגיש טוב.
דיי אזל לי הכוח בהכל.
אני בוכה המון, אני שוכבת המון במיטה ובוהה בתקרה.
אבל לעולם אי אפשר להפסיק לחיות.
יום ראשון לא יצאתי מהמיטה אפילו לשנייה. שכבתי שם ובכיתי וישנתי בעיקר. הרגשתי שאין לי סיבות לנשום. שמישהו שורף אותי. שמישהו תוקע בי אלפי סכינים בלי הפסקה.
יום של התקף חרדה אחד אחרי השני.
אתמול בכיתי קצת והלכתי לעבוד, הגעתי הביתה ועשר דקות אחרי כבר נסעתי עם אמא לבריכה לשעתיים.
שם הטבעתי את כל מה שעובר עלי בכמעט מאה בריכות עד שלגמרי התפוצצו לי הריאות. אבל הדבר היחיד שהיה חשוב היה לנשום, בלי לחשוב.
היום נסעתי לעבודה ואז פגשתי ידיד והוא קנה לי רביולי. אכלתי והשמנתי אבל זה עשה לי טוב על הלב לכמה דקות, וכמה דקות עדיפות מכלום.
עכשיו אני שומעת מוזיקה בעיקר ומנסה להירגע.
מחר אני עובדת ואז שוב לבריכה. שוב להטביע את היגון והריקנות האלה במים הנעימים והעוטפים.
בחמישי אני גם אלך לעבוד ואז מקווה לפגוש חברה.
בשישי לעבודה שוב. ואז שני חברים מקסימים ואהובים עושים אצלי שבת.
אני מנסה להזכיר לעצמי שהדבר היחיד שחשוב באמת זה להכניס אויר לריאות.
להכניס ולהוציא.
להוציא ולהכניס.
Life stops for nobody
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: