אתמול היווה נקודת דרך בחיים שלי שאני לעולם לא אשכח.
כן.

קמתי כרגיל, במיטה שלי, בחדר האהוב שלי, בבית המסובך שלי, ביישוב הזה שחוויתי בו דברים טובים ורעים.
קמתי, נסעתי לאולפנה עם בגדים צנועים, הרגשתי צבועה כתמיד.
סיימ אולד סיימ אולד.
עשיתי בגרות אחרונה בעיצוב גרפי, ובזה נגמר הסיפור שלי באולפנת להב"ה בקדומים.
6 שנים מהחיים שלי העברתי שם.
אלפי שעות מול הלוח, באולם הספורט, על הדשא בחוץ, בספרייה, בחדר האוכל, בפינות הנסתרות עם מוזיקה רועמת באוזניות.
היום סיימתי באופן רשמי 12 שנות לימוד.
סיימתי 6 שנים במקום הזה שלרוב הרס אותי, הרס לי את הנשמה, את האושר.
זה מקום שרוקן אותי מחיים, מצחוק, מתקווה.
מקום בו יום יום הייתי צריכה להעמיד פנים, להתחזות, לשקר, לחייך אינסוף חיוכים מזוייפים.
זה מקום בו הכרתי מורים ואנשי צוות שרציתי לחנוק, בנות עיוורות, בורות, טיפשות ושקרניות, שרצו תמיד לפגוע בי.
מקום שהיה לי קשה לעבור בשער שלו כל בוקר במשך שש שנים, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, ולכן אני נכנסת לשם רק עם מוזיקה צורחת באוזניות. רק להיבלע, רק לא להישמע, רק להתנתק.
זה מקום קשה, זה מקום גדול ומפחיד שעשה לי רע 90% מהזמן.

אבל אז יש את הצד השני. הצד הטוב.
האנשים שהכרתי שם שהשפיעו לי על החיים, בן אם זו מורה לביולוגיה שלימדה אותי בכיתה ח אבל נשארה איתי בקשר חברי מדהים עד היום, בין אם זה האיש מחשבים שהכרתי רק השנה אבל ליווה אותי במהלך כל הפרוייקט גמר בעיצוב ושמע איתי מוזיקה טובה כשכולן ברחו ממני.
זה החברות. לעזאזל, זה החברות שלי שלא יכולתי להתחיל את היום בלי לחבק אותן ולראות את החיוך שלהן, שבלי שהן גורמות לי לצחוק הן לא מרשות לי להתחיל את היום. זה החברות לכיתה ולשכבה שכנראה לא אשמור איתן על קשר, אבל מצד שני תמיד יהיה להם מקום מיוחד בלב שלי.
זה הטיולים השנתיים שכמעט תמיד היו במדבר ולא בצפון כמו שאני אוהבת, זה הלילה בחדר להתווכח מי ראשונה במקלחת בכל שבת אולפנה.
זה המבצעים, השיחות החופרות של הרבנים ושל המנהלת שאני לא סובלת.
זה המורים והמנהלים שבמקום להסתכל לי בעיניים הסתכלו לי על האורך של החצאית כמעט כל יום, זה הצלצולים המזעזעים והמצחיקים שהתחלפו כל הזמן.
זה כל הפעמים שבכיתי בכל תאי השירותים בבניין, זה הפינות השקטות והנסתרות שאהבתי לשבת בהם עם השקט שלי,
זה המכונת שוקו וקפה שתמיד הוציאה לי מים וביזבזה לי 2 שקל, או המכונת פחיות שהייתה נותנת לי 2 פחיות במקום אחת.
זה השיעורים שגרמו לי לרצות לקפוץ מהגג והאלה שהשאירו אותי מרותקת, המראות שתמיד היו מלוכלכות והשירותים שתמיד הסריחו עד אובדן נשימה.
זה החום והאהבה שמצאתי אצל כמה אנשים מדהימים שמצאתי בבניין הענק והמפחיד הזה.

ואתמול זה נגמר. נגמר.
סיימתי את הבגרות, קפצתי בכיתה מול הבוחנת וכולן צחקו וחייכו אלי. קדתי קידה והן צחקו.
יצאתי מהכיתה, יצאתי מהבניין. התקדמתי לאט לאט לכיוון השער ורק אני הייתי שם. הכל נטוש. אני עוברת צעד צעד את השביל לשער.
ואז פשוט רצתי.
רצתי ורצתי עד שחציתי את השער, ברחתי משם. לא הסתכלתי לאחור, ואין לי חרטות.
אני יכולה להגיד בלב שלם שאין לי חרטות, שאני יוצאת משם שלמה עם עצמי, עם הבחירות שעשיתי, עם האמת שבחרתי, עם האנשים שבחרתי להקיף את עצמי בהם. עם הכוח והאמת שמצאתי בעצמי למרות שאני תמיד חושבת שאני לא שווה את האויר שאני נושמת.
אנשים, אני עשיתי את זה. אני סיימתי 12 שנים, ו6 שנים.

אנשים תמיד רוצים לדעת דברים טובים שקורים לי כל יום.

אז דבר טוב שקרה לי,
יצאתי כמעט לחופש שלי. מצאתי אותו. רק עוד פחות מחודשיים והחיים מתחילים מחדש.

קשה לי להאמין.

להגיד שמאכזב?

קצת.

הגיע לי יותר ואני מקווה שזה לא יהרוס לי.

אבל פרוייקט גמר ברבאק.