אני חייבת לדבר על משהו שמאוד מפריע לי לאחרונה.

כל יום אני נכנסת לכמה עשרות בלוגים של אנשים כאן בישרא,

דרך מומלצים, 

דרך בלוגים של אחרים. 

אני נחשפת לתוכן מכל הסוגים,

החל משירים וסיפורים עד כתיבה אירוטית, צילום, בלוגי בישול והומור.

לא חסר כאן תוכן בישרא, תסכימו איתי על זה.
 אבל כל יום מחדש אני מזדעזעת.

אני אוהבת לקרוא פה בלוגים מכל הסוגים

אבל יותר מידי לאחרונה אני נתקלת בבלוגים מזעזעים

בלוגי פרו אנה/מיה.

בלוגים שהרקע שלהם זה בחורות שכלכך רזות שזה חולני.

בלוגים שרשום בהם שמישהי לקחה רק 120 קלוריות ביום ואז עוד הקיאה את זה.

זה פשוט מעצבן אותי.

זה לא רק מעצבן,

זה מטמטם אותי לחלוטין.

זה גורם לדם שלי לרתוח.

כאחת עם הפרעות אכילה כבר לא מעט זמן,

לראות את הילדות והילדים האלה

פשוט מזלזלים בחיים שנתנו להם,

גורם לי לרצות לצרוח.

אני הייתי נותנת את הכל,

אבל הכל,

כדי לחזור לכיתה ט ולשנות את זה שיש לי הפרעות אכילה.

אצלי כל יום זה מלחמה על כל ביס ומלחמה להסתכל במראה ולא לומר לעצמי שאני שמנה.

מלחמה לצאת מהבור שחפרתי לעצמי.

אבל הם?

הם פשוט קוברים את עצמם עמוק יותר ויותר בבוץ.

אבל ההבדל ביני לבינם,

הוא שאני מנסה להיחלץ מהמצוקה,

והם רק מנסים לקבור את עצמם עמוק יותר בבעיות וברע.

אין להם טיפת רצון לצאת מזה.

קראתי אתמול כאן על מישהי בת 14 או 15 שכתבה שההורים שלה 'התאכזרו אליה' (ציטוט שלה),

ושלחו אותה לדיאטנית שתעזור.

היא קיללה בפוסט הזה את ההורים שלה,

ואמרה שהדיאטנית משקרת ושההורים שלה משקרים,

שכולם משקרים,

שלאף אחד לא באמת אכפת ממנה,

שהיא רוצה להיות 30 קילו.

היא אמרה שהיא 1.67.

אתמול גם הגבתי למישהי שאמרה שהיא אכלה רק 116 קלוריות ביום והקיאה את זה.

כתבתי מידע אישי מה יכול לקרות לה אם היא תמשיך ככה,

והיא יצאה עלי וקיללה,

אמרה שאני שופטת ושאני לא יודעת על מה אני מדברת,

ואז באו עוד 7 אנות/מיות והגנו עליה.

עזרו לה לקלל ולצאת עלי, על שניסיתי לעזור.

אני חייבת לשאול כאן שאלה רטורית,

זה נשמע לכם נורמלי?

זה נשמע לכם הגיוני שהעולם שלנו כלכך התדרדר?

הבלוגים האלה פה מתרבים.

כל הנורמות החברתיות בעולם השתנו.

על מסלולי הדוגמנות, על כריכות המגזינים,

רואים רזון. רואים דוגמנים במצב חולני.

וברור שכולם רוצים להיות רזים ויפים כמו בפרסומות.

והבריונות בעולם רק מחמירה.

יותר ויותר מקרים של בולמיה, אנורקסיה, הקאות, הרעבה עצמית.

אם תערכו סקר בין בנות בעיקר (אבל גם בנים),

ותשאלו אם הם מקבלים את עצמם,

אם הם בסדר עם איך שהם נראים,

אם הם היו משנים בעצמם משהו,

היו עונים לכם כמעט ב100% שהם שונאים את עצמם,

שונאים את איך שהם נראים,

ושהם היו משנים את כל הגוף שלהם, מרזים אותו בהרבה.

זה מחליא אותי,

ואני מחליאה את עצמי כי גם אני חשבתי את כל הדברים האלה.

זה מזעזע אותי שהבנות כאן מעודדות אחת את השנייה להמשיך בכל זה.

זה מזעזע אותי שכל יום אני נתקלת לפחות ב30+ בלוגים כאלה.

זה מגעיל אותי שהטבעת הכי גדולה בישרא זה פרו אנה.

האנשים האלה מזלזלים בכל מה שהחיים נותנים להם.

אני לאט לאט כבר 4 שנים לומדת לאהוב אוכל וליהנות ממנו לחלוטין,

בלי לדאוג לכמה הוא ישמין אותי כשאסיים את הביס האחרון.

אנשים, אוכל זה טעים.

אם אני, מתוך השפל העצום שהייתי בו יכולה להגיד את זה,

ואיכשהו לומר שאני יכולה ליהנות מאוכל בלי לדאוג למה שהוא יעשה לי בגוף

אז כולם יכולים להאמין.

אני זועמת,

עוד רגע כבר ייצא לי עשן סמיך מהאוזניים.

אנשים, תפקחו את העיניים.

אתם יפים.

אתם נראים טוב לא משנה מה המידה שלכם בג'ינס.

אתם יכולים לאכול פיצות והמבורגרים וצ'יפסים וסטייקים כי זה טעים!

אתם לא אמורים לדאוג לכמה קלוריות אתם מכניסים אליכם לגוף!

אתם לא צריכים תמיד להשוות את עצמכם לאחרים,

כי תמיד יהיה מישהו יותר רזה מכם,

שהשיער שלו יהיו חלק יותר,

שיהיו לו פחות נמשים על הפנים,

שהעיניים שלו יהיה בגוון שאתם רציתם ולא קיבלתם.

אבל זהו, ככה זה!

אתם איך שאתם.

ואיך שאתם זה הדבר הכי יפה שקיים בעולם.

תקבלו את זה.

גם אני יפה.

גם אני רזה למרות שלפעמים אני חושבת שצמח לי הר על הבטן.

די כבר לכל הרוע והחולניות הזאת.

די כבר.

I want to be beautiful'
Make you stand in awe
Look inside my Heart
'..And be amazed 

אז השנה עליתי לכיתה יב (גל מחיאות כפיים סוערות בבקשה!)

מה שאומר שהשנה יש לי פרוייקט גמר של המגמה.

אז אני במגמת עיצוב גרפי מזה השנה השלישית.

בכיתה יב מקבלים נושא ארצי ועושים עליו פרוייקט שנחשב כבגרות.

למשל שנה שעברה הנושא היה קשרים,

אז מישהי עשתה פרוייקט על קאפקייקס בעיצוב אישי ('הקשר בין הצבא לאוכל').

בפרוייקט צריך להמציא שם למה שאת עושה,

לעצב לוגו, להכין מוצרים שקשורים,

הבנתם בערך.

אז השנה, למרבה האירוניה,

הנושא הוא זכויות הילד (והנוער).

באמת משרד החינוך?

לא יכולתם למצוא נושא יותר רגיש שעושה לי יותר רע מזה?

המורה הראתה לנו את אמנת זכויות הילד.

אנחנו צריכות לבחור זכות אחת ולעשות עליה את הפרוייקט.

אז הפרוייקט הוא על עמותות או קמפיינים או משהו בסגנון וזה מתסכל כלכך.

וזה מדכא לעשות פרוייקט שלם על נוער בסיכון או ילדים עם מוגבלויות (לא שחס וחסה יש לי משהו נגדם).

אז לא מספיק שהנושא מגביל וקשה,

צריך לקבל אישור מהמורה לעשות את הנושא שחשבנו עליו,

והמורה קשוחה מידי ובררנית.

מאז שקיבלנו את הנושא אני שוברת את הראש על מה שאני רוצה לעשות.

קשה לי עם מוגבלויות ואוטיזם בגלל אחותי,

קשה לי עם חופש הדעה והדיבור כי אני עוברת הרבה 'התעללות מילולית' בבית.

אני רוצה למצוא נושא שאני אהנה לעבוד עליו במשך שנה ושלא יעשה לי רע.

ניסיתי להעלות כל מיני רעיונות, אבל שום דבר לא מתאים לי.

עד שעליתי על נושא אחד, נושא מעולה.

משהו שעוד לא קיים, שזה נדיר לפרוייקטי גמר.

הרעיון שלי היה מין בית כזה לנוער הומולסבי, עם טוויסט על בית לנוער דתי.

אני מכירה כמה דתיים ודתיות מהקהילה שהעיפו אותם מהבית או שיש להם המון קשיים בגלל המגדר המיני שלהם.

אני שומעת בלי סוף על נוער שמעיפים או מהבית,

שאין מי שיקשיב לו,

שזקוק לסיוע נפשי,

ולאו דווקא דתי.

אז בבית הזה יוכלו לגור נערים ונערות שאין להם איפה להיות,

לקבל תמיכה,

להכיר נוער שנמצא במצב שלהם.

וזה לא שאין כלום בנושא,

יש את איגי ועוד כל מיני אגודות.

אבל לנוער דתי ממש אין כלום.

וזה לא שפתאום אני חובבת דתיים ודת, להיפך.

אבל בכל זאת, אני באולפנה (*דופקת לעצמי פטיש בראש*),

וצריך לכבד וזה.

הבעיה היא שאני לא אוכל לעשות על זה את הפרוייקט.

אחרי ימים שלמים של מחשבות, רעיונות כושלים וכעס על הנושא,

את הרעיון היחיד שלי אני לא יכולה לעשות.

ולמה אתם שואלים?

כי אני באולפנה.

אולפנה שחיה ומתקיימת על הכפייה הדתית שבה.

אולפנה שבה כל יום המורה לא מתחילה את השיעור בשלום,

אלא ב'למי שאין חצאית שעוברת את הברך וחולצה מתאימה לא יכולה ללמוד היום'

אולפנה שמלמדת אותי גם נ"ך, גם תורה, גם תושב"ע, וגם מחשבת (שיעורי 'אמונה') ומבחינתם הם יותר חשובים מלשון ומתמטיקה והיסטוריה.

אולפנה שלא אכפת לה מכלום חוץ מתורה ומצוות וילדות קדושות וטהורות.

אוי נו באמת.

אף אחד לא יקשיב לי אם אני אעיז בכלל להעלות את הנושא.

אם אני כן אעלה אותו ייכנסו בי.

כי יש הרבה אנשים שטוענים שהחברה הדתית-לאומית של היום פתוחה יותר לדעות ורעיונות,

אבל כל נושא שקשור בלהט"בים הוא הדבר הנורא ביותר שקיים מבחינתם.

מבחינתם האנשים שנמשכים לאנשים מהמין שלהם הם לא בני אדם,

הם חיות כלשהן, אנשים עם בעיות נפשיות.

ל-ע-ז-א-ל.

למה אני חייבת לחיות בחברה שהיא כלכך אטומה והומופובית?

למה אני לא יכולה לעשות את הפרוייקט גמר שלי בעיצוב גרפי על נושא שמעניין אותי?

למה אני צריכה לפחד מבית הספר שלי וממה שיעשו לי אם רק אעיז להגיד את המילה הומו/לסבית בקול רם?

מה לעזאזל יש לאנשים היום?

למה אנשים לא יכולים להתאהב ולהימשך למי שהם רוצים?

מי אתם שתשפטו בכלל?

זה מטמטם אותי.

זה מעצבן אותי.

ואין מי שיקשיב לי.

ואין לי נושא לפרוייקט גמר.

שלכם בתסכול וזעם,

אשירה.

ולעזאזל למה השיר הזה טוב כלכך?