חִפּוּשׂ זְהוּתִי.

להגיד את האמת, הפוסט הזה יהיה על שני דברים, די בבלאגן.

לפני הכל, אני רוצה להגיד שמודעת הדרושות בפוסט הקודם, עדיין תקפה להצעות.

אז אם את בעניין, ורק אם יש לך כוח, את מוזמנת לשלוח הודעה ל- [email protected]

וכזה. :)

הדבר השני שאני מעוניין לדבר עליו בפוסט הזה הוא השפעת הטכנולוגיה על חיינו.

אני בטוח בכך שהרבה פעמים שמעתם, דיברתם וחשבתם על כמה הטכנולוגיה משפיעה על חיינו, לטוב ולרע.

אני רוצה להעלות משהו חדש, שאולי עוד לא חשבתם עליו.

נוצר אצלנו מצב שבו הטכנולוגיה היא המרכז של חיינו, וקשרים בין אישיים שאין בהם פן וירטואלי הפכו להיות דברים ברקע.

אני מתכוון לומר שאנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו ״מכריחים״ את עצמנו או ״מאלצים״ את עצמנו לצאת וליצור קשרים בין אישיים עם אנשים, בצורה לא וירטואלית.

התקשורת הוירטואלית נהייתה הנורמה והתקשורת הלא וירטואלית הפכה לעניין של ״כורח״, ״הכרח״, ״צורך״.

אני מרגיש שאנחנו נמצאים במצב, שבו גם אחרי שאנשים יוצרים לעצמם אשליה שהם יוצרים קשרים בין אישיים עם אנשים ב״עולם האמיתי״ הם מיד אח״כ חוזרים ל״עולם האמיתי״ שלהם, העולם הוירטואלי.

חשבתי על זה לאור העובדה שהייתי בסמינר בסופ״ש הזה, ואחרי שעברנו פעולות ודיברנו ויצרנו לכאורה ״קשרים בעולם האמיתי״ כל אחד חזר לפלאפון שלו בהרבה מן ההפסקות, להתבודד, להתעדכן, להתכתב וכו׳.

אני חושב שזה משהו שלא הרבה חשבו עליו, ואני חושב שזו שאלה מאוד מהותית, מה אנחנו שמים במרכז.

אני חושב, שבלי פעולה ממשית מצידנו לא יהיה מצב חיובי שבו הקשרים ב״עולם האמיתי״ יהפכו שוב למרכז העניינים.

וזה תלוי בכל אחת ואחד מאיתנו.

הדבר השלישי שאני מעוניין לדבר עליו בפוסט זה הוא מוות.

היה לי חבר מכיתה ו׳ שקצת נפרדו דרכינו מאז מסיבות שונות, אך הוא חלה בסרטן בשנה הראשונה של החטיבה.

בסוף השבוע הזה הוא נפטר, אחרי שש שנים של מאבק בסרטן.

אני חושב שהמוות שלו יוצר אצלי פרופורציה מסוימת על החיים.

אני בדרך כלל לא אוהב קלישאות של אנשים שאומרים ש״המוות יוצר פרופורציה״ ומעיב על החיים, אבל אני חייב לומר שדווקא המלחמה שלו הראתה לי והוכיחה לי שהאדם יכול לעבור, ולו לזמן קצר גם את הקשיים הכי קשים.

בזמן המלחמה שלו בסרטן היו תקופות טובות יותר וטובות פחות, ואני מרגיש שלמרות הכל הוא לא דוכא עד הסוף, איכשהו, בין אם במודע או שלא במודע, הגוף שלו נלחם עד שנכנע.

ואולי יהיו אנשים שלא יאהבו את הלקח שאני לוקח מזה, אבל לדעתי הלקח הוא שאדם יכול לעבור גם קשיים קשים מאוד, את הקשיים הקשים ביותר בחייו בעזרת תמיכה ממשפחה וחברים.

אני מאוד מקווה שהפוסט המבולגן שלי לא היה יותר מדי מבולגן בשבילכם.

אני מקווה שנהניתים לקרוא אותו לפחות כמו שנהניתי לכתוב אותו.

עד הפעם הבאה,

מְחַפֵּשׂ זְהוּתִי.