חִפּוּשׂ זְהוּתִי.

אני תמיד הייתי מסוג האנשים שמעדיפים לחוות דברים מאשר לתעד אותם.

רבים האנשים היום שהדבר הראשון שהם עושים כאשר הם בטיול, עם חברים במועדון, או בכל מקום מעניין אחר ישלפו את המצלמה שלהם ויצלמו את עצמם או את חבריהם היכן שהם נמצאים.

אני מהסוג האחר, זה שמעדיף להכניס את הטלפון שלי עם המצלמה לכיס ולחוות.

באיזשהו מקום אני רואה גם את התיעוד והחוויה כמנוגדים זה לזה.

כי בסופו של דבר, מי שמצלם כל הזמן נמצא עם הראש שלו בטלפון כל הזמן, ולא באמת משתתף בחוויה.

אולי שניהם נכונים.

אולי לא.