חִפּוּשׂ זְהוּתִי.

אֵז כֵּן, יַכוֹל לִהִיוֹת שְׁאַנִי צִינִי בְּנוֹגֵעַ לַמִלְחַמַה הַזוֹ.

וְכֵּן, יַכוֹל לִהִיוֹת שְנִמְאַס לִי מִכֹּל הַמִלְחַמַה הַזוֹ, כִּי מַה זוֹ עוֹד מִלְחַמַה בַּמְדִינַה הַזוֹ שְנִקְרֵאת יִשְרַאֵל?

וכמו שאמר סטאלין- כשאדם אחד מת, זו טרגדיה, כשהמון אנשים מתים- זו סטטיסטיקה.

אז אותם חיילי צה״ל, אותם ילדים ונשים וגברים, וכן גם טרוריסטים בעזה יהפכו לחלק מהסטטיסטיקה.

כן, נמאס לי שכמו שאמר עמוס עוז (למיטב זכרוני):

״אנחנו מנסים את דרך השלום פעם אחת ופעמיים לפתרון הבעיה, וכשזה לא מצליח אומרים נואש וחוזרים לדרך הקודמת,

אבל אנחנו מנסים את דרך המלחמה שוב ושוב כדי לפתור את בעיותינו ולא מצליחים, ועדיין כולם חושבים שזה הפתרון הכי טוב״

אז כן, אני מבין, בניגוד לכולכם, שיכול להיות שהחיילים האלו מתו סתם- עד המלחמה הבאה.

וזה למה לא כתבתי עליה ולו מילה אחת בכל הבלוג הזה עד כה.

אבל לא, אני לא תל אביבי צפונבון שחי רחוק מקו האש, אני חי קרוב וגם לי היו לפחות שש אזעקות ביום כמעט כל יום.

אבל אני גם מבין משהו אחר-

אם האדם לא יכלה את המלחמה, המלחמה תכלה את האדם.

ונמאס לי שהאמרה ״מוות לערבים״ היא כבר אמרה שגורה בכל פה, כאילו זו לא בדיוק אותה סיסמה בשינוי קל שגרמה לשואה בגרמניה הנאצית.

או שאנשים בוחרים שוב ושוב את אותם מנהיגים שמביאים לאותן תוצאות ומקווים שהתוצאות יהיו הפוכות-

יודעים מה איינשטיין אמר על שיגעון, נכון?

ששיגעון זה לעשות אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות.

ועל אף כל זאת, והרבה יותר שיש לי להגיד אודות המבצע, מלחמה, פעולה איך שלא תרצו לקרוא לדבר הזה שבתאכל׳ס בעיניי הוא רק חרא שרוצח אנשים חפים מפשע ולא חפים מפשע כאחד.

אני לא אעזוב את המדינה הזו, כי אני מאמין שניתן לשנות אותה.

ואני אשרת בצבא, כי אני לא מאמין שהצבא אשם בכך שקורים דברים נוראיים, אלא המדינה שגורמת לצבא לעשות את השטויות האלה.

ואני כן אשאר נאמן לערכים שלי- בתור פטריוט שמאלני- ציוני שמאמין שהציונות עוד לא הסתיימה, אלא רק התחילה.

ואני אמשיך להישאר נאמן, ולתמוך.

ולא אאמין לנצח שיש איזושהי דעה לגיטימית שמתחילה במילה ״מוות״ או שקשורה לרצח.

מְחַפֵּשׂ זְהוּתִי.

אז הנה נגמרות להן סעודות החג,

האוכל הרב, ההוד וההדר, ברכות השנה הטובה מכל אחד שעובר ומכיר אותך אפילו היכרות קטנה.

אבל מה באמת מטרת החג הזה, ראש השנה?

שנה, היא תקופת זמן מסויימת, שהוחלטה באופן מאוד שרירותי ע"י בני האדם.

עפ"י הנוצרים: כזמן שבו מקיף כדוה"א את השמש: 365.25 יממות (מזריחה עד זריחה)

עפ"י היהודים:353-355 ימים בשנה רגילה ו-383-385 ימים בשנה מעוברת (משקיעה עד שקיעה)

במהלך הזמן הזה של שנה, אנחנו עוברים הרבה דברים בחיים, אין מה להגיד

12 חודשים של המון עשייה, עבודה, לימודים, חשיבה, תהיות ומה לא?

אז אחרי שאכלנו את סעודת החג, ישבנו עם המשפחה ופיטפטנו,

יהא זה מן הראוי לנו לשבת עם עצמינו, ולראות מה עשינו בשנה הקודמת,

איך השתנינו, איך השתפרנו, איך השתדרגנו?

איך נהינו גרועים יותר, או מוזרים יותר?

במה נהינו טובים יותר ובמה רעים יותר?

מה עשינו שנה שעברה שנרצה לשנות לשנה הבאה?

ומה אפשר לחדש בשנה הזו, החדשה?

אני יכול להעיד על עצמי, שאני עושה זאת...לקטע המלא...

אז כן... לאחר שנה של ריצות, אחד סביב הזנב של השנייה

זה נגמר

כי היא החליטה שזה נגמר.

אני לא החלטתי, אבל התקווה שזה יקרה קיננה

אבל אני לא יודע..

גם הרגשתי הקלה בסופו של דבר כשהיא אמרה לי שזה נגמר.

שנה שלמה שרדפנו האחד אחרי השנייה (ז"א, אני אחריה, היא אחריי כמעט ולא)

אבל עכשיו זה נגמר.

וזהו.

לא יהיה יותר

קשה לשחרר את העבר,

אבל לפעמים, קשה יותר להחזיק בו.

ריסקת אותי, שברת אותי

גרמת לי לבכות,

להתרפס וליילל,

לחשוב עלייך בימים, בלילות

גרמת לי לכעוס,

ולנטור טינה

לתעב אותך,

לתעב את עצמי,

לאי יכולת להסתכל לך בעיניים

לניסיון כוזב לא לחשוב עלייך בכלל.

לתהות אם את עדיין חושבת עליי,

לרצות לדבר איתך,

לרצות לבכות מולך,

לרצות אותך חזרה,

להאמין שאני לא יכול יותר,

להאמין ששום דבר טוב כמוך לא ייקרה לי בחיים.

ובגלל כל זה אני רוצה להגיד לך תודה

כי מאבק קם לו אדם חדש,

טוב יותר

אמנם בכיתי, ייללתי, כעסתי, נטרתי טינה, חשבתי עלייך בימים ובלילות ובכל שנייה פנויה, תיעבתי אותך, לא יכולתי להסתכל לך בעיניים, ניסיתי לשווא לא לחשוב עלייך...

אבל מהאפר קם אדם חדש

שלא צריך אותך יותר, או כל אחת אחרת על מנת להישאר שפוי

ויש לו מטרות, ויש לו שאיפות,

ויש לו הכוח להשיגן,

אדם שאת היית רוצה שיהיה לך, ולעולם לא יהיה שלך

כי החלטת בעצמך שאין לך צורך בו.

"אני אדם של דרך בודדה" כתב יאנוש קורצ'אק, וכרגע לפחות, גם אני כזה