סיפורים בהמשכים :))

לפני שאני מתחילה את הפרק, בשביל שזה יהיה פשוט. אני כל הזמן במהלך הסיפור יחליף כל הזמן בין השנים שלפני המאסר ואחרי. 
אז לפני המאסר- 2013, אחרי המאסר 2038  

-

2038
-
אחרי כל כך הרבה שנים של מאסר כזה, אחרי כל כך הרבה שנים של מקום חשוך, ורק כמה שניות של אור.
ידעתי שאני אנקום. ידעתי את זה מהרגע הראשון שנכנסתי לתא הקטן ההוא. חבריי היחידים היו הספרים, ועוד ידיד אחד שהיה שותפי לתא.

לא היו הרבה דיבורים בינינו, רק אם היה זה נחוץ. השנים שעברו, עברו עלי בשיגעון פנימי. ידעתי שאני מתחיל להשתגע מכל המחשבות האלה, מה היה קורה אם? מה היה קורה אם הייתי מחליט  שונה? אולי לא הייתי פה? אולי האשם האמיתי היה יושב כאן במקומי?
למרות השגעון שהיה לי, ידעתי שאני צריך להתנהג טוב.
כל יום בארוחת הבוקר חייכתי לאסירים ובירכתי אותם בברכת בוקר טוב. 
כל צהריים שהיו נותנים לנו לשבת בחוץ, באוויר החופשי, הייתי אומר תודה לאסיר שהיה פותח את הדלת, ואף פעם לא הייתי מעורב בקטטה.

כל ערב הודתי להם על היחס הטוב שנתנו לי גם היום.

ידעתי שזה יקצר לי את הזמן שם בפנים, את הזמן הנוראי הזה בהמתנה לצדק, וצדקתי.

אחרי עשרים וחמש שנים יצאתי שוב פעם לעולם האמיתי, לעולם של אנשים משוגעים באמת. 

ניידת הסיעה אותי לאותו בית ישן ונטוש. הבית שבו גדלתי.

"תודה רבה", הודתי לנהג בנפנוף יד, הוא נופף אליי בחזרה וחייך תוך כדי שהמשיך לנסוע לייעדו הבא. כנראה שהתנהגות הכלא שלי הייתה כבר חקוקה במוחי.

פתחתי את שער הכניסה והלכתי דרך השביל, שהיום היו מלא כולו בעלים יבשים ככה שכל צעד שלי היה מלווה ברעש של פיצפוץ.

הדלת הייתה פתוחה כשהגעתי אליה. עליתי במעלה המדרגות לחדרי. החדר היה נראה בדיוק כמו שהיה כשעזבתי אותו, כמוהו גם כל הבית.
שום דבר לא זז ממקומו, שום דבר לא השתנה אפילו לא במקצת, ואני ידעתי למה. ידעתי את הסיבה הנוראית.
במחבוא הסודי שלי, מתחת לאחת המגרות של שולחני, היו מודבקים כמה שטרות של מאתיים שקלים. ידעתי שיגיע יום והכסף הזה, לא משנה מאיפה הגיע, יהיה שימושי.
אחרי חיטוט בחדרים אחרים בחיפוש אחר כסף קטן ואחרי שטיפה קצרה במקלחת, יצאתי לרחוב.
הרחוב שלנו תמיד היה שקט. השכנים היו אמנם חטטניים, אך עשו זאת בלי שאף אחד יבחין בזאת.
המקום השני שביקרתי בו היה חנות בגדים. אחרי הליכה מרובה הגעתי לרחובות הראשיים של העיר. מצאתי חנות קטנה שמסביבה היו רק מסעדות, ונכנסתי אליה. אפילו שזאת הייתה רק חנות, התחברתי אליה מהבחינה של השוני שלה. של הבדידות. רק היא לבד במקום שונה, בלי דברים מוכרים ודומים לידה. ככה הרגשתי בכלא, כל כך לא שייך. בתוך החנות, הבגדים היו מסודרים בשולחן קטן באמצע החנות ובעוד כמה ארונות גדולים בצידי החנות. כשמצאתי כמה בגדים שהתאימו לי, צעדתי לאט לקופה. הקופאית, ששתתה קפה ופתרה איזה תשבץ בעיתון היומי, קמה מהר לעזרתי כשראתה אותי מגיע והקופאית הזאת, אני הכרתי אותה, זכרתי אותה טוב- ולפי הבעת פניה גם היא זכרה אותי.
-

מקווה שהפרק הזה הכניס אתכם למתח, ואם למישהו יש הערות על  הכתיבה, אני אשמח לקבל ביקורת
ואני לא איעלב  
ופתחתי עכשיו משהו ששמעתי עליו עכשיו, קבועים. כל מי שרוצה שאני אכתוב לו תגובה בבלוג שלו כל פעם שיש פרק חדש בלי לפתוח מייל כל פעם(מנויים) אז שירשום בתגובות :)