רציתי לכתוב לך אהובה. ואלו המילים שיצאו...
רציתי לכתוב, ולשים לך מכתב פרידה בשקית תכלת.
רציתי לכתוב לך, ולא שמתי פתק.
בכל זאת יצאו המילים, ועל כן העולם צריך לראותן, אך איני מסוגל לעמוד מאחוריהן.
כי אם יש זיק של תקווה, בחלום אחרון של אשמורת אחרונה, שאי פעם נשב חבוקים על פסגה של הר, בלב המדבר ומעלינו רק כוכבים...
אז איני רוצה שתעלמי מחיי לחלוטין.
ואלו המילים:
"זאת הפעם האחרונה שאכתוב לך. ולא, אני לא רוצה שתעני. הלב חולם לדעת אם גם את מרגישה בלב את מה שאכתוב לך בשורות הבאות, כי אם כן אוכל לפחות לנשום. הראש אומר לא.... כי אם אינך מרגישה כמוני, לא יודע עוד כמה אוכל לשקר לעולם בלי לסבול מעבר....
אז פשוט אל, אל תעני. אשאר עם החלום, גם אם הוא חלום בלבד.
האהבה שלנו צמחה על מילים וכך גם היא צריכה להסתיים.
אני לא מצליח להתגבר עליך. אולי הזמן ירפא אותי ואולי לא, אבל כל פעם שאנחנו מדברים הפצע נפתח מחדש ורק אלוהים יודע עד כמה הוא כואב.
אני לא יכול לשאת את המחשבה שהאהבה של חיי נמצאת במקום אחר. שהאהבה של חיי לעולם לא תהיה איתי. שאהבת חיי תהיה לאחר. שאהבת חיי, גם אם הייתי מוותר על חיי לא היתה יכולה להיות איתי באמת מעולם ולעולם.
אני נאלץ להמשיך את חיי בלעדיך. בעצב, בהרבה דמעות שאיש לא יראה, איש לא יבין. אולי את מרגישה אותי לפעמים. אולי זה רק הדמיון שלי. אולי זה תמיד היה רק הוא.
אנחנו חייבים לנתק את עצמנו. לפחות אני. איני יכול לדבר בשמך כי נראה שכבר התגברת. וגם אם אני טועה, עדיף ככה. טוב לא יצמח מכאן לאף אחד מאיתנו.
אחיה כי אני חייב. אשחק את המשחק של כולם. אבל לעולם, לעולם לא אשכח את האהבה שלנו ולעולם לא אפסיק לאהוב. השארתי חלק מליבי אצלך לנצח, אבל אני זקוק לחלק ממנו בשביל להמשיך הלאה. לפחות עם קצת תשוקה...
אז אהובה,
זאת צריכה להיות התקשורת האחרונה שלנו.
אהיה פה תמיד במקרה חירום, כשלא יהיה אף אחד לידך ותצטרכי יד מושטת ואוהבת. אנסה להיות שם עד כמה שאוכל, ועוד טיפה. אני בטוח שתהיי שם בשבילי במקרה ההפוך.
תמיד תהיי מעל ליבי"
לא עומד מאחוריהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
