סבתא שלי נפטרה לפני זמן מה. זאת הייתה אבדה גדולה במשפחה.
ניצולת השואה האיתנה שהאוסטאופורוזיס כירסם בעצמותיה לא נכנעה מעולם למצוקת גופה, הו לא. לא בשואה ולא בימינו אנו, ממרומי גיל 93, היא נאבקה במוות באגרופים קמוצים וביזע רב, אך לבסוף הכניעה ולקחה ממני. מעולם לא היינו קרובות ככ וכמובן קצר השפות תמיד נכח בינינו שכן ככל שעברו השנים ידעה לפטפט ביידיש ולרכל ברומנית, ואילו אני הזאטוטה, רק עברית ידעתי, אך מעלילה היו ידועים בכל אשקלון ואומץ ליבה הרב אפיין אותה גם בזקנותה. הערצתי אותה על כל גדולותיה, ואכן היה על מה להעריצה. ביתה היה מלא בתמונות נכדיה, והכורסאות הישנות והזולות שאת כריהן פירקתי והרכבתי לי לבית הצמקו ככל שבגרתי, ואוסף בובות החיילים בחדר הסמוך בביתה התמלא אבק זה מכבר. את בעלה היא איבדה לפני 30 שנה, אך שמרה לו אמונים.היא המשיכה ללון בחדרם המשותף שמעל ראשה תמונת אישתו הראשונה. 30 שנה תחת מבטה החודר של אשת אישה. תמיד בישלה מעדנים ודאגה שלא יחסר לאף אחד. לאחר השואה סירבה לקבל את כספי הפיצויים למרות שלא היה לה פת לחם לאוכלה ומכנסיים לתת לילדיה במקום עמיתיהם הקרועים, בטענה כי איננה תגרום הנאה לילדיה מדם אחיהם. באמת משהו מיוחד.
חגגנו אצל סבתא חגים. אני זוכרת במעורפל שירים ואת משפחתי סביב השולחן המט לנפול מדבר כל טוב. את האפיקומן שתמיד הטמינו מתחת לשטיח ותמיד היה בבעלותי בסופו של יום. את הריח המתוק בביתה, של אוכל ושל טוב לב, ותחושת השפע שפקדה אותך בכניסתך למשכנה אף על פי שמאומה לא היה לה. ואת הנשיקה הנכספת והחיבוק החם והאוהב, ושערה שסירב להלבין ועדיין קוצץ וסופר כמו אז, בשואה. ואת שמלתה הכחולה הנצחית, שכנראה ממש בת גילה, וצניעותה והעידון הרך שבה הנוגד את חזותה המרשימה והמאיימת. את המלחמה התמידית שהוסרטה במוחה וקטעי סיפורים בעברית השזורה ביידישקייט על ד"ר מנגלה ועל הרכבות, וצרחות הצוענים שלא יישכחו מאוזניה ועל המוות שאחז ברגלי אירופה.
יום אחד היא קיבלה מטפלת. היא כינתהה כורבה, מימוצה, ועוד אמרות שפר ומילים כדורבנות מסוג אלו בניבים הבלקנים למינהם, מכיוון שלא רצתה להודות בחולשתה, שהרי מ1.90 של שרירים הפכה רזה ונמוכה וזקוקה לסיוע, ומהסיבה הנוספת, שהמטפלת גנבה מחצית מביתה ואת מרבית חפציה הממילא-רעועים. המטפלת, אישה גויה תמירה וחזקה, שהתהלכה בכפות רגלים שמידתן נסקה ל47, ונהגה להקים קום ולהלך 5 קילומטרים כל בוקר, לבסוף מתה לפניה ממחלת הסרטן. למרות שאהבנו את המטפלת, ראיתי בכך הרבה אירוניה. אין חזקה כמו סבתא שלי.
מאז שהתחלנו לשמור שבת לא פקדנו את ביתה כבימים עברו. ולעיתים אף היא לא פקדה אותו, רחמנא ליצלן. בימים הללו, שגופה היה כחוש ועורה חלול וצלם האנוש נסתלקה ממנה, ייחלתי למותה כדי שתגאל מייסוריה. חודשים רבים פיללתי וייחלתי לרגע שבו הקב"ה ישלח את זרועותיו וימשה אותה מין האדמה המנוכרת הזאת שסיקלה את אושרה פעמים כה רבות אבל איש לא הכינותי לרגע שבו תפילותיי נענו. נכון, כעת אינה סובלת, כעת היא במקום טוב יותר, ונוכחותה בחיי ממילא לא התפרשה על שטח רב, אך בשניה שהידיעה התעכלה העצב והתוגה לא מפסיק לשכון במרבצי. המועקה היא רבה. והמחשבות שאשכח אותה הן הנוראיות מכולן. כיצד, אמרו לי, כיצד יתכן שאדם שאיבד הכל, ניצח את הקשה ביותר, נתן את חייו למשפחתו, הקים בית לתפארת ישראל שעמודיו מושתתים על תורה וערכים, ימשה מין העולם ולא אין זכר? איזה מין טאבו זה? מי יזכרני במותי? מי זוכרה במותה? אני. בוודאי שאני. אך לא ילדיי.