מליון פעם ההורים אמרו לי לשכוח מהכאב,"זה לא שלכאב אכפת כל כך ממך".וכמובן שאיך מומלץ לשכוח מכאב,להפסיק להתרכז בו,לחשוב על דברים אחרים,להשקיע בכל דבר אחר,שאינו הכאב. הכאב הזה אנוכי.לא אכפת לו מבעליו,נשאר במקומו ורק גודל כמו בנאדם.כמובן שהוא מטופח,הרי חייבים לטפח לא?אבל מה כשהתודעה מתעוררת?כשאנחנו חוטפים איזו הארה קסומה בעוד יום דיכאוני ובודד?פה זה הבנה,שלכאב שלך יש שם,לא שם שהמצאת לו כשהדיכאון חגג.שם-כאב שלא עוזב.חברים,אני צריכה עזרה.איך נפתרים מכאב,שמזכיר לך על קיומו כל בוקר,כשאתה מסתכל במראה?כל יום,כשאתה צועק לאחייך לשלום כשהם יוצאים לבלות בעוד שלך מחכה דייט לוהט עם הטלוויזיה?עזבו,כמו בפוסט הקודם,מספיק לשמוע שיר מפעם,שהיית שומע עם החברות שהקיפו אותך בזמנו,בשביל להיזכר בכאב,שלא עוזב.פה נכנסת אובססיה.אתה בורח,לכל דבר שיסיח אותך מהסיכוי להיזכר בזמנים הטובים שהתפוגגו והשאירו אותך מדוכא ללא תובנה,במקרה שלי-נגינה.אני מנגנת כל הזמן,זה עושה אותי טובה יותר.מי יודע-אולי ביום מן הימים כשיעמוד בבמה מול קהל מרוצה אודה לאותם בנות שנטשו ובעיקיפין משוכלל ביותר נטלו אחריות על ההצלחה שלי.כמובן,שאולי.יש תקוות חדשות כל יום.אני שמחה שיש לי למה לחכות.אני זוכרת זמנים שהייתי יושבת חסרת תחושה מחכה שמשו ייקרה.זו הייתה תקופה קשה.אבל היו תקופות קשות,והיו תקופות קשות בעוצמה אחרת.כמו זו שאני מספרת עליה.לפחות עכשיו יש לי יעד.לא,לא יעד להכיר מלא חברות חדשות ושיהיה לי חבר ובלה בלה ובלה.אלא שאני יעשה את מה שאני אוהבת,ושכולם ידעו מזה.לנגן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
