ממש חיכיתי לכתוב את הפוסט הזה האמת, היה חסר לי בימים האחרונים. אני רוצה לכתוב על יצחק רבין ז"ל, על השלום שנעלם לו עם שלושה כדורים של אקדח חסר רחמים. אתחיל עם הנושא שממש רגש אותי היום;
אני בן אדם נורא רגשן, וכל טקס, כל פעם מחדש, עוברת בי צמרמורת כששרים את התקווה. הצמרמורת נגרמת מכמה מחשבות שאציג אותן בהמשך...
המילים של השיר:
כּל עוד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם.
פירוש:
כל זמן שבעומק של הלב
נפש יהודי רועשת ונרגשת
בקצוות מזרח קדימה
לארץ ישראל מביטה.
התקווה שלנו (של בני ישראל) לא נעלמה
התקווה שקיימת אצלינו כבר אלפיים שנה
והיא להיות עם חופשי בארצנו
שהיא ארץ ציון, ובה ירושלים.
תקשיבו למילים של השיר, תבינו אותן, תפנימו אותן. תראו איזו גאווה זאת להיות יהודי, לדעת מה עברנו, לדעת איזה חזקים אנחנו, כמה שרדנו. איך תקוותינו שרדה לה כאלפיים שנה, שלא וויתרנו. פעם, החלום של כל יהודי, היה שיקבלו אותנו כמי שאנחנו, שסוף סוף יתנו לנו את המקום הזה, שהפך אותנו למי שאנחנו, שסוף סוף נהפוך להרגיש שלמים בלב; להיות במקום שהוא בעצם הבית. דמיינו מה זה להיות מגורשים מהבית, לדעת שאסור לכם לחזור לשם. בחיים לא תרגישו שלמים יותר. לקחו מכם את החדר שלכם, הרכוש, הדברים האישיים, ופתאום אמרו לכם שאתם מגורשים ואסור לחזור. אני לא יודעת אם זה בדיוק ככה, אבל הפואנטה היא שלא יכלנו להתקרב לארץ ישראל, לבית שלנו, ולהיות אשכרה אנחנו, כאלפיים שנה, ונשארנו במשך זמן כזה גדול עם התקווה, שהיא בעצם מה שעזרה לנו לשרוד במלחמות, לעבור אותן, להתגבר על כל
מכשול שאי פעם הציבו לפנינו, ועוד להצליח לשמור על שמחה, ולא להתייאש, אלא לדעת, שיבוא היום והמנהיג שיצליחו להחזיר את מה ששיך לנו לידינו. וזה התגשם.
אך ממש לא היה קל בשום צורה, למרות שהגשמנו את המשאלה שלנו, התעטפנו באויבים מכל צד שהקשו עלינו והרגו אותנו.
והנה הגיע לו יצחק רבין, מנהיג גדול- ראש הממשלה, שר בטחון וכו'... איש שרדף אחרי שלום, איש שידע בדיוק כיצד עליו לנקוט כדי סוף סוף לתת לנו קצת שקט שכל כך חלמנו עליו, ולחיות כמו הפנטזיה שלנו, בציון, בירושלים, עם משפחה, ילדים, שלווה ונחת. נכון שלא כולם הסכימו עם הדרך שלו, ולהם היא נראתה קצת מסוכנת ויותר מדי מסכנת, אך זאת לא דרך; התעורר לו יגאל עמיר, אחד מאלה שהתנגדו לו, ו"החליט" לשים קץ בדרכו שלו. בדרך שלה יצחק רבין התנגד. איפה הכבוד?! באמת, איפה הוא?
פשוט מצחיק שבכזאת קלילות, בן אדם החליט לשים קץ לחיים של בן אדם אחר. יגאל עמיר לקח חיים של ראש ממשלה, של שר ביטחון, של איש שלום, של איש שאמר "לא לאלימות, ניתן לפתור דברים על ידי דיבורים", של סב, של אבא, של ב-ן א-ד-ם.
סרקסטי בצורה מעוותת שנלקח חייו של איש שפועל נגד אלימות, בדרך של אלימות, של חוסר כבוד מוחלט וקיצוני.
איפה הכבוד? אין.
המוות של יצחק רבין ז"ל לדעתי לא היה לשווא. זה העביר לנו, לחברה, שיעור מאוד חשוב. אך אין אנו מיישמים אותנו ולומדים ממנו.
וזה למה אנחנו סתומים.
השיעור העביר את המסר "הזכות לכבוד, החובה לכבד", אבל, איפה הכבוד היום?
איפה הכבוד אצל האנשים שרוצחים, שגונבים, שמרביצים, שמקללים?
בואו נלך על הכבוד הבסיסי ביותר, איפה הכבוד של לשאול: "מה שלומך היום?", או של לא להדחף בתור, או של לקבל את השונה (כל הבדיחות הגזעניות שיש כיום), או של לכבד את המורה-קודם כל כבן אדם,
איפה הכבוד של לכבד את החברים שלך? את עצמך?
מה שמרגש אותי כששרים את התקווה הוא שלרגע אחד, למשך 2 בתים, כל היהודים שבאולם מתכנסים עם עצמם, הערסים הכי גדולים, הפאקצות המכוערות, החנונים החמודים, המורים והמורות, כולם שווים, כולם יהודים, ושרים שיר, שגורם לי להרגיש שאנחנו משפחה אחת גדולה. שגורם לי לסלוח לחברה הכי טובה שלי על משהו מפגר, שגורם לי לאהוב את האדם שאני שונאת הכי הרבה, שגורם לי להרגיש יהודייה אמיתית, שגורם לי לחשוב עד כמה אני מזליסטית בהיותי אני, במה שיש לי, המשפחה, החברים, ובאיפה שאני נמצאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
soul provider