breakaway

וואו וואו. יש לי כל כך הרבה על מה לכתוב אבל עדיף שלא אכתוב עכשיו כי אני חייבת לישון, אז רק אכתוב את הנושאים שארצה לכתוב עליהם בפעם הבאה. 

יום הולדת 14:-)

מ'

ע'

חדר כושר

מתנות

מי' ורו'

מבחנים ולחץ

פסיכולוגית

הנאורות ורעיונותיה

זהו נראה לי בינתיים. לילה טובוש!!!

ממש חיכיתי לכתוב את הפוסט הזה האמת, היה חסר לי בימים האחרונים. אני רוצה לכתוב על יצחק רבין ז"ל, על השלום שנעלם לו עם שלושה כדורים של אקדח חסר רחמים. אתחיל עם הנושא שממש רגש אותי היום;

אני בן אדם נורא רגשן, וכל טקס, כל פעם מחדש, עוברת בי צמרמורת כששרים את התקווה. הצמרמורת נגרמת מכמה מחשבות שאציג אותן בהמשך...

המילים של השיר: 

כּל עוד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם.

פירוש:

כל זמן שבעומק של הלב

נפש יהודי רועשת ונרגשת

בקצוות מזרח קדימה

לארץ ישראל מביטה.

התקווה שלנו (של בני ישראל) לא נעלמה

התקווה שקיימת אצלינו כבר אלפיים שנה

והיא להיות עם חופשי בארצנו

שהיא ארץ ציון, ובה ירושלים.

תקשיבו למילים של השיר, תבינו אותן, תפנימו אותן. תראו איזו גאווה זאת להיות יהודי, לדעת מה עברנו, לדעת איזה חזקים אנחנו, כמה שרדנו. איך תקוותינו שרדה לה כאלפיים שנה, שלא וויתרנו. פעם, החלום של כל יהודי, היה שיקבלו אותנו כמי שאנחנו, שסוף סוף יתנו לנו את המקום הזה, שהפך אותנו למי שאנחנו, שסוף סוף נהפוך להרגיש שלמים בלב; להיות במקום שהוא בעצם הבית. דמיינו מה זה להיות מגורשים מהבית, לדעת שאסור לכם לחזור לשם. בחיים לא תרגישו שלמים יותר. לקחו מכם את החדר שלכם, הרכוש, הדברים האישיים, ופתאום אמרו לכם שאתם מגורשים ואסור לחזור. אני לא יודעת אם זה בדיוק ככה, אבל הפואנטה היא שלא יכלנו להתקרב לארץ ישראל, לבית שלנו, ולהיות אשכרה אנחנו, כאלפיים שנה, ונשארנו במשך זמן כזה גדול עם התקווה, שהיא בעצם מה שעזרה לנו לשרוד במלחמות, לעבור אותן, להתגבר על כל

מכשול שאי פעם הציבו לפנינו, ועוד להצליח לשמור על שמחה, ולא להתייאש, אלא לדעת, שיבוא היום והמנהיג שיצליחו להחזיר את מה ששיך לנו לידינו. וזה התגשם. 

אך ממש לא היה קל בשום צורה, למרות שהגשמנו את המשאלה שלנו, התעטפנו באויבים מכל צד שהקשו עלינו והרגו אותנו.

והנה הגיע לו יצחק רבין, מנהיג גדול- ראש הממשלה, שר בטחון וכו'... איש שרדף אחרי שלום, איש שידע בדיוק כיצד עליו לנקוט כדי סוף סוף לתת לנו קצת שקט שכל כך חלמנו עליו, ולחיות כמו הפנטזיה שלנו, בציון, בירושלים, עם משפחה, ילדים, שלווה ונחת. נכון שלא כולם הסכימו עם הדרך שלו, ולהם היא נראתה קצת מסוכנת ויותר מדי מסכנת, אך זאת לא דרך; התעורר לו יגאל עמיר, אחד מאלה שהתנגדו לו, ו"החליט" לשים קץ בדרכו שלו. בדרך שלה יצחק רבין התנגד. איפה הכבוד?! באמת, איפה הוא?

פשוט מצחיק שבכזאת קלילות, בן אדם החליט לשים קץ לחיים של בן אדם אחר. יגאל עמיר לקח חיים של ראש ממשלה, של שר ביטחון, של איש שלום, של איש שאמר "לא לאלימות, ניתן לפתור דברים על ידי דיבורים", של סב, של אבא, של ב-ן א-ד-ם. 

סרקסטי בצורה מעוותת שנלקח חייו של איש שפועל נגד אלימות, בדרך של אלימות, של חוסר כבוד מוחלט וקיצוני.

איפה הכבוד? אין.

המוות של יצחק רבין ז"ל לדעתי לא היה לשווא. זה העביר לנו, לחברה, שיעור מאוד חשוב. אך אין אנו מיישמים אותנו ולומדים ממנו.

וזה למה אנחנו סתומים. 

השיעור העביר את המסר "הזכות לכבוד, החובה לכבד", אבל, איפה הכבוד היום?

איפה הכבוד אצל האנשים שרוצחים, שגונבים, שמרביצים, שמקללים?

בואו נלך על הכבוד הבסיסי ביותר, איפה הכבוד של לשאול: "מה שלומך היום?", או של לא להדחף בתור, או של לקבל את השונה (כל הבדיחות הגזעניות שיש כיום), או של לכבד את המורה-קודם כל כבן אדם, 

איפה הכבוד של לכבד את החברים שלך? את עצמך?

מה שמרגש אותי כששרים את התקווה הוא שלרגע אחד, למשך 2 בתים, כל היהודים שבאולם מתכנסים עם עצמם, הערסים הכי גדולים, הפאקצות המכוערות, החנונים החמודים, המורים והמורות, כולם שווים, כולם יהודים, ושרים שיר, שגורם לי להרגיש שאנחנו משפחה אחת גדולה. שגורם לי לסלוח לחברה הכי טובה שלי על משהו מפגר, שגורם לי לאהוב את האדם שאני שונאת הכי הרבה, שגורם לי להרגיש יהודייה אמיתית, שגורם לי לחשוב עד כמה אני מזליסטית בהיותי אני, במה שיש לי, המשפחה, החברים, ובאיפה שאני נמצאת.

דבר ראשון, אני צריכה להבין למה אין לי ביטחון עצמי, ולמה אני לא שלמה עם עצמי. מה גרם לכך?

הדברים שאני יכולה לחשוב עליהם הם:

1. החברה הזאת שפגעה בי כל כך הרבה ותמיד גרמה לי להרגיש פחות טובה ממנה, או אשמה.

2. אני מנתחת דברים יותר מדי, ותמיד אני מאשימה את עצמי בסוף.

3. אני לא יודעת לדפדף דברים. אני צריכה ללמוד שמה שקרה, קרה, ואין דרך לשנות אותו.

4. אני חושבת שבאמת עליתי על סיבה מאוד גדולה לכך. כשהייתי קטנה יותר, המודל לשלמות שלי היה:

לקרוא הרבה, להשכיל, להיות ספורטיבית, לדאוג למראה, להיות בן אדם עם אופי טוב; נחמד, לא נגרר, חברותי, שקט, לא אגואיסט ונודניק...

ובאמת האמנתי שבני אדם יכולים להיות מושלמים. עד היום האמנתי בזה.

וזאת אחת הסיבות. אני צריכה להפנים שאף אחד לא מושלם, ועד כמה שאני שואפת להיות כזאת, אני בחיים לא אהיה. מהסיבה הפשוטה, שלמות זה טעם. גם אם בעיניי אני הכי מושלמת שאדם יכול להיות (סתם לדוגמה אני ממש לא חושבת כך), מישהו אחר יסתכל עליי ויגיד שאני ההפך ממושלמת. המודל המושלם שבראש שלכם, הוא בעצם מודל שנבנה בעזרת החינוך, ניסיון החיים, טעם, מה שנראה בעינייכם טוב ונחמד. אך לא בהכרח משהו שמישהו אחר יאהב.

וזה למה אף אחד לא יהיה מושלם. זה מה שאני צריכה להפנים. ואז זה מה שיגרום לי להיות פחות קשה עם עצמי. אם אני מסתכלת על עצמי במראה, ואני חושבת שהאף שלי גדול (מה שבאמת נכון), אאני צריכה להגיד לעצמי: "אוקיי, אז בעיניי האף שלי גדול. למה אני מתרכזת בו כל הזמן? למה אני לא מסתכלת על העיניים הגדולות שלי שמאבדות את הגודל שלהן בגלל מה שאני קוראת לו 'האף הגדול', למה אני לא מסתכלת על השיער היפה שלי? למה אני חייבת להתרכז רק במה שלא טוב בי?

אז לפעמים השיער שלי לא מסתדר. נכון. אבל לרב הוא מסתדר, ואנשים אומרים לי שהוא יפה, למה לי לא להאמין להם? למה לא לסמוך עליהם קצת? לשם שינוי. היום, הרבה אנשים לא שלמים עם עצמם בגלל כל סדרות הטלויזיה והסרטים למיניהם שתמיד מביאים את האנשים הכי יפים שיש. ואז אתה אומר לעצמך:"וואו, הם כאלה יפים, אני כלום לעומתם" אבל האנשים האלה הם קצת, אין הרבה אנשים יפים ברמה של דוגמנות, ולא צריך להשוות ביניהם לבינך. יש דברים שאתה מיוחד בהם, ושהם לא. 

קיצר חזרה לנושא 4, פעם המודל לשלמות שפעלתי לפיו היה מה שכתבתי שם, אבל אני צריכה להבין שהשתניתי. אז מה אם אני לא מוצאת זמן, כוח וסבלנות לקרוא ספרים כמו שקראתי פעם. יש לי הרבה דברים לעשות שבסדר עדיפות גבוהה יותר משל לקרוא ספר, וכשאני מסיימת אותם אני חייבת לנוח ואני הולכת לטלויזיה. זה שאין לי כוח\זמן לקרוא ספר, אומר שאני לא בסדר? ל-א! מה שחשבתי פעם, לא תקף גם היום. אני השתנתי. אני לא צריכה  לנסות ללחוץ על עצמי לקרוא ספרים, ולא להינות. אני צריכה לעשות דברים שכיפים לי, לא לכפות ולהכריח את עצמי.

להשכיל אני כן, אבל את הספרים המדעיים שלי בבית אין לי כוח לקרוא (מה שכתבתי מקודם), כאילו אם חברה מספרת לי משהו חכם, אני תמיד אקשיב, או אני תמיד אשאל את המורה שאלות קצת מעבר וכאלה... או את אבא שלי. מה שמעניין אותי אני אשאל, אבל לא להכריח את עצמי ולהיות אובססיבית (כלומר לכתוב כמה עמודים אני צריכה לקרוא כל יום ולעשות טבלת קריאה...חחח)

להיות ספורטיבית אני כן, אבל גם פה אני מנסה להכריח את עצמי דברים, שלא באים לי בטוב, ואני צריכ ה להשלים איתם. אז לא בא לי לעשות כפיפות בטן, זה לא שאני צריכה לעשות, הגוף שלי נראה טוב, אני רזה, וזסה למה אני לא צריכה להכריח את עצמי.

לדאוג למראה אני כן, אפילו יותר ממש שחשבתי פעם, שזה מה שהופך את זה לעוד יותר סטייה ממסלול. נגיד אני זוכרת שכשרק הגעתי לחטיבה וראיתי מלא בנות מסתכלות במראה בשירותים, לא הבנתי מה העניין וצחקתי עליהן, אבל היום אני אחת מהבנות האלה, ואני צריכה להבין שהשתנתי. אם להסתכל במראה עושה לי טוב וזה לא פוגע באף אחד, אז למה לא?

אופי טוב, בואו נראה: נחמד- כן, אני אף פעם לא אנפנף מישהו או אתנהג לא יפה למישהו שמתנהג אליי יפה. אני תמיד אכבד אחרים ואעזור להם.

לא נגרר- אני ממש לא נגררת, אבל על כולם משפיעה קצת אופנה וכאלה. עליי בקושי, אבל אני אוהבת סקיני ג'ינס, חולצות צמודות עם וי (לא חושפניות חח), שיער פזור, וכו'... מה שבטוח, אם אני אבוא לבצפר עם בגדים מוזרים, לא יהיה לי אכפת. אני לא נגררת אחרי אף אחד, ואני לא חייבת לאף אחד שום דבר-אני לא חייבת להתלבש באופנה, ואם אני לא, זה לא מזיז לי.

חברותי- אני הרבה פעמים צבועה בקטעים האלה. אבל כולם ככה. לדוגמה אני באה למקום חדש, עם אנשים חדשים, אני אצחק מבדיחות שלהם גם אם הן לא מצחיקות אותי, אנסה לדבר כמה שיותר, ואנסה לזרום. אפשר להגיד שאם אני רוצה להתחבר למישהו, אני מצליחה. אני מצליחה להבין איך אנשים מתנהגים אחד עם השני ולפענח תגובות.

שקט- עם חברות ממש לא, עם כל השאר ממש כן. חברה שלי אמרה לי שאני בן האדם הכי רגוע שהיא מכירה.

לא אגואיסט ונודניק- לא ולא. אני תמיד מרגישה אשמה וזה הופך אותי ללא אגואיסטית, אני תמיד אחשוב על הצד האחר. נודניקית אני לא, אני לא מנדנדת לאנשים, יש לי נימוסים בסיסיים שכשמישהו מדבר, לא להתפרץ לדבריו וכו'...

אז זהו. אני חושבת שהתחלתי עם להיות שלמה עם עצמי.

קיצר, סיכום של 4, כל הפואנטה הייתה שפעם המודל לשלמות שלי היה משהו אחר ממה שהוא היום. השתנתי, קצת סטיתי מהדרך, ניסיתי דברים, בדקתי גבולות (כמו כל ילד אחר) והפכתי להיות אני בדרך הטובה ביותר, ואני צריכה לקבל את זה שאין אדם מושלם, החיים הם לא שחור או לבן, ושהשתנתי ובגדול :)