אני זוכרת, שכשהייתי קטנה, חשבתי שמבוגרים לא יכולים לבכות. חשבתי ככה כי אף פעם לא ראיתי מבוגר שבוכה, וחשבתי שאם גם הם בוכים הרבה, אני כבר הייתי חייבת לראות, כמו שהם רואים אותי בוכה. חשבתי כך עד יום אחד שבו ראיתי את אמא בוכה, וזה היה משהו שטלטל את עולמי. לראות את אמא בוכה, ובגיל כזה צעיר, משאיר צלקת עמוקה, וגם מהזעזוע, שחשבתי משהו שלא נכון באמת. אמא היא מישהי שתמיד מרגיעה, שמנגבת לי את הדמעות, היא דמות שאמורה לחזק אותי, כמו שתמיד עשתה. אבל ברגע של חולשה מצדה, כשרואים את אמא בוכה, זה משהו שתמיד נשאר, כי אם לה קשה, והיא הגיעה לסף בכי, והיא לא בוכה בכזאת קלות, אני לא רוצה לדעת מה קורה.
הבנתי שמבוגרים יכולים לבכות. ואז שאלתי את עצמי, איך לא ראיתי אותם?
ממה אני בוכה (יותר נכון בכיתי)? מזה שאני כל כך רוצה בובה, ואמא לא יכולה להרשות לעצמה לקנות לי אותה, מזה שמישהו צעק עליי, הרביץ לי, שרבתי עם חברה בגן, מזה שלא נותנים לי את מבוקשי, כל מיני סיבות מפגרות קטנות.
ממה מבוגרים בוכים? כאשר הם דואגים לבטחונה ושלומה של המשפחה, כאשר הם חווים שברון לב, כשהם מפוטרים מעבודתם, כשאין כסף לחיות, כשמישהו מת, כשמישהו חולה וכו'... וגם אז לא.
ממה אמא בכתה? אני חושבת שאני יודעת את התשובה... רק לא רוצה להודות בה, אך היא נמצאת שם.
היה לאמא קשה. ממה? אולי ממי? מאבא. מהעבודה. מהעייפות. אבא עשה לאמא הרבה צרות (לפי מה שהבנתי). אבא יצא מגעיל ומקשה בהרבה מובנים. לאשה, קשה להתמודד עם הליכים משפטיים, גירושים וכו'... גם לגבר, אך האישה לרב תלויה בגבר, וכשהגבר עוזב, האישה צריכה להחזיק בית שבעבר התחלקה בהוצאות חצי חצי עם בעלה, להחזיק 2 בנות ולהתמודד איתן ועם מה שלהחזיק בנות אומר. לשלם מלא הוצאות, להרגיע את הילדה כאשר היא בוכה במיטה שהיא רוצה בובה שראתה אתמול בחנות צעצועים בקניון, ולדעת שהיא לא תוכל להרשות לעצמה לקנות אותה.
לפעמים הרגשתי שאני מקשה על אמא, תמיד חייתי עם תחושה כזאת. למה? ככה. כשהייתי קטנה, בניגוד לילדים קטנים אחרים, (אגב זה עד היום), היה קשה לי לבקש שיקנו לי משהו שרציתי. אני זוכרת שהייתי כועסת על עצמי אם הייתי מבקשת. כשאמא הייתה חוזרת מעבודתה, היא הייתה הרבה פעמים עצבנית, ואז נכנסה לחדרה לישון צהריים-אחר צהריים- ערב. תמיד מזה קבלתי תחושה כזאת, שאני מעייפת את אמא, בגלל זה היא נכנסת לישון כל כך הרבה, אני מבקשת ממנה לקנות לי דברים, בגלל זה אין הרבה כסף והיא עצבנית עליי. ככה אני זוכרת את הדברים. כמובן, יש מצב שאני מגזימה (לא בכוונה)- חוויות שזוכרים מהילדות הן חוויות פחות קשות מאיך שזוכרים אותן, כי ילדים נוטים להגזים. אבל עד היום התחושה הזאת לוותה אותי.
ואז, בעלה של אמא בא :)
אמא שמחה סוף סוף, מלאת אנרגיות מתמיד, אמא מאושרת.
זה מה שתמיד רציתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
soul provider