סיפור בהמשכים

הסיפור הזה הוא פיילוט, לגמרי נסיוני. עדיין אני מקווה שתאהבו כי אני מתכננת להשקיע בו באמת ובתמים. 

אשמח אם תאמרו לי מה דעתכם...

העשן הסמיך והלבן חונק את נשימתי. מבעד לו איני רואה דבר, רק שומעת את זעקות האנשים הנסים על נפשם.

נדמה שאמות בסמטה הזו, כשהשמיים מתפוצצים מעליי והקרקע רועדת תחתיי, כשהפצצות מוטלות בקול נפילה מחריד והכל נהרס באש הגיהינום. 

ראיתי בדרכי לכאן מה קורה ואני בוכה ומתאבלת על העיר שלי, האנשים, והתוהו שאליו ייוולד בני. העיניים הריקות והגופות הרפים שמוטלים בצידי הדרך נעצו בי מבט חלול. איש לא טרח לעצום את עינייהם, הם רואים את הכל נחרב ונושאים איתם אי שקט, אלו אנשים שלעולם לא ימצאו מנוח. 

הדמעות מרטיבות את פניי ומתערבבות עם האבק ועורי מעקצץ בכאב. בטני עומדת להתפקע והתינוק נאבק לצאת החוצה, אל העולם השסוע הזה. למה?  

אני עייפה ונואשת והאספלט רטוב ממי ביוב ומדם. 

״אמה!!״ קול קורא בשמי. ״אמה!!!״

אין לי הכוחות לענות, אני שואפת לקרבי אוויר מלוא הריאות ומיד פורצת בשיעול חולני. 

״אמה?״ יד צוננת מלטפת את מצחי אבל הבערה ממשיכה, סוחפת אותי אל תוך מערה אפלה ללא קצה. 

אני כמעט נכנעת לבלתי נמנע אבל אז אני מרגישה את זה. הוא בועט. המחשבה על חייו נגדעים בטרם עת גורמת לי להשתנק. 

״תתעוררי אמה, תתעוררי." ידו סוטרת קלות ללחיי ואני נאבקת בעצמי. "ירדו לך המים, צריך לילד אותך. מהר.״ הוא אומר ואני נאבקת לא לתת לעייפות לנצח. 

הפנים של תומאס מלוכלכים ומודאגים אבל ידיו זריזות ובוטחות. ממרחק נשמע פיצוץ אדיר שמבהיל את שנינו ואז הקרקע רועדת. נשמע כאילו בניין נפל לא רחוק מאתנו כי הצעקות אפילו רמות יותר מקודם. 

ואז גם אני צורחת.

כואב לי, נדמה כאילו מישהו חוצה את גופי לשניים באכזריות. זה חותך והתינוק לוחץ, נראה כאילו אין ישועה באופק  ואני דוחפת כבר נצח. צורחת מתפתלת ובוכה.  אבל אלו רק החיים שפורצים מתוכי. 

״חזק!״ ידו אוחזת בידי ולוחצת אותה, ״תדחפי אמה! חזק!״ הוא מעודד אותי וצווחות הכאב שלי בקושי נשמעות על רקע רעש המטוסים והפגזים. תומאס מודאג, אני שומעת את הפחד והדחיפות בקולו.

אני רואה אש ממרחק וליבי מחסיר פעימה. אני דוחפת שוב בכוחות דלים והפעם הצווחה איננה שלי. 

״עשית את זה.״ הוא מניח את מה שהיה העובר הקטן על חזי ומנגב אגלי זיעה ממצחו. ״יש לך בת.״ הוא מתנשף. אף על פי שאני יודעת שקר אני לא מרגישה דבר.

 ״תשמור עליה.״ אני בוכה. הכל מתעמעם, המנהרה שואבת אותי אליה ופניו של תומאס מתעוותות, הוא נראה רחוק כל כך. אני מרימה את ידי ומניחה אותה על ראשה של בתי. דפיקות הלב שלי חלשות וכואב לי בחזה. 

״הלן שלי. תשמור עליה.״ אני מצווה עליו ורואה אותו מהנהן בקושי. 

״תבטיח.״ אני לוחשת ונדמה שאזלו כוחותיי. זו פרידה.

״אני מבטיח.״ תומאס נושק לראשי . הוא לוקח את הלן אל ידיו, מכסה אותה במעילו ומהדק את גופה הזעיר אל חיכו. הדבר האחרון שאני רואה הוא גבו ההולך ומתרחק, נעלם אל תוך הענן הלבן, אל תוך החורבן.

הלן שלי נולדה בסמטה החשוכה הזו אבל תפיץ סביבה רק אור. היא החיים שפרצו מתוכי בזמן שהכל נהרס והעולם עמד על רגלו הפצועה.

אני עוצמת עניים ומחליקה אל תוך תהום חשוכה. העולם סביבי נודם.