סיפור בהמשכים

הבוקר מדגדג באפי. יש לו ריח של אבק, שמש וכביסה רטובה ורק כך אני יודעת שאני צריכה להתעורר. 

הזקנה מהקומה מעל תמיד תולה את בגדיה על חבל הכביסה הישן בחלון חדרה. לא משנה כמה פעמים הם נפלו קורבן הישיר על שיחי העוזרד, היא ממשיכה לתלות אותם שם. כל יום באותה השעה, מוקדם בבוקר. 

פעם אחת נתקלתי בה כשעליתי אל הגג. היא הציצה בי מתוך ביתה, כשהדלת פתוחה לכדי חריץ,והביטה בי עניה הקטנות והחשדניות. העור סביבן הידלדל וקמטוטים קמטוטים העידו על גילה המופלג.

חייכתי אליה בהיסוס והיא טרקה את הדלת בפניי. 

אני מחייכת מעט לנוכח הזיכרון הזה. 

למדתי מספר דברים על שכניי; ועל הזקנה מלמעלה, זו שאינה מוכנה אפילו לומר לי את שמה, לא אוכל לומר מילה רעה. אינני שופטת אותה כשאני יודעת כיצד יכולה הבדידות להעביר אדם על דעתו.

המיטה חורקת תחתיי כשאני מזדקפת. הקפיצים נאנקים במאמץ לשאת את משקלי אז שוב משמיעים קול חריקה צורם כשאני קמה מעל המיטה. 

סקרלט לא נראית באופק. תמיד קשה לי להבין כיצד היא יכולה להיעלם בצורה כזו, כאילו בלעה אותה האדמה. 

היא מגיעה מאוחר, הרוסה, ונעלמת מוקדם- בלי להשאיר עקבות. אני תוהה האם היא קמה בזריחה, כשהשמש עצמה עוד לא הכריזה על תחילתו של יום חדש.

אני משפשפת את עניי, עסוקה בלהתעורר סופית, עד שאינני מבחינה בה פוסעת לכיווני עם ספל ביד. 

״בוקר טוב.״ סקרלט עוצרת מולי, השיער שלה מסודר על כתפיה בתלתלים מבריקים ובגדיה ישרים ונקיים.

היא נראית רעננה, אבל פניה מספרות סיפור אחר לגמרי. הן חיוורות ואת עניה מעטרות שקיות שחורות. 

״בוקר טוב.״ אני ממלמלת ולוקחת לידי את הכוס. ריח המנטה פותח את נחיריי מידית. 

אני נרעדת מהקרירות של הרצפה כנגד כפות רגליי ומחמימות החרסינה של הכוס כנגד ידיי. אני מבחינה כי החבורה במעלה זרועה נראית כהה יותר, אבל אינני יכולה לדעת בוודאות מפני שהחולצה שלה מסתירה ממני את הפרטים. 

״תודה...״ אני ממלמלת ואנחנו מתיישבות ליד השולחן בדממה. יש שאלות שברצוני לשאול את סקרלט, הן שורפות על קצה לשוני, אבל אני מחכה עד שהיא תסיים לבהות מהחלון. 

המבט שלה מוטרד מעט. 

״חזרת אתמול עייפה מאוד.״ אני מתחילה בעדינות. יש לה נטייה להסגר בפניי כמו צדפה. ״נרדמת ברגע שנפלת אל המיטה..״ אני משמיטה את המילה שלי. המיטה שלי. כי אני יודעת שזה רק יגרום לה להתבצר עוד יותר בפניי. 

״הייתי עייפה.״ היא מושכת בכתפיה ואז ללא כל הכנה ממקדת את כל עוצמת מבטה בי. ״איך היה אתמול בעבודה?״ 

 ״היה בסדר.״ אני אומרת. אני שונאת לשקר לסקרלט אבל העובדות בשטח מראות שאני עושה זאת היטב. היא לא מראה סימנים לכך שהבחינה ששיקרתי. 

לא סיפרתי לה על ניסיון הקבלה להיבריס, אבל גם ככה כבר אין צורך. לכן אני מתנהגת כאילו לא קרה דבר כזה מעולם. 

״הקלדתי שמות ספרים. יש הרבה עבודה כי הם שחזרו ספריה ישנה ברחוב מיין. טובי אמר שאם יתאפשר לו הוא ירשה לי לקחת ספר אחד או שניים, אבל אני....״ 

סקרלט שוב בוהה מהחלון. היא פונה להביט בי במצח מכווץ, ״למה הפסקת?״ 

אני לא אומרת שכלל לא התכוונתי לדבר כל כך הרבה מלכתחילה. במקום זה אני מחייכת בקושי ״שכחתי מה רציתי לומר... הכל מתבלבל לי בבוקר.״ 

״אה...״. 

״איפה היית אתמול? לא ראיתי אותך בכלל.״ 

סקרלט שותקת והרגל שלה נעה מתחת לשולחן ומרעידה אותו מעט. אני לא מוותרת לה ומבטי אומר חסרת פשרות.  

״את זוכרת את החדר שלך במוסד הלן?״ היא שואלת לפתע. אני מופתעת שהשתמשה בשמי אחרי שהתעקשה כל כך על שמות בדויים. 

״כן..״ אני מהססת. 

״החדר שלך היה הכי קרוב ליציאה. הכי רחוק מהמשגיחים.״ היא מדברת כאילו היא רואה בעיני רוחה את מיטת הסוכנות וקירות הבטון האפורים. ״אני שמחה שזה היה החדר שלך.״ 

כדי לברוח היא הייתה צריכה נגישות אל החדר הזה. אני הייתי האדם שהיא הזדקקה לו. 

״אני מתכוונת, אני שמחה שזה היה החדר שלך ולא של מישהו אחר.״ עניה נעוצות בי, כנות וקשות. הרגל התזיזתית שלה הופכת נמרצת עוד יותר. 

אינני יכולה להחליט האם היא מנסה להתחמק מהשאלה שלי או לומר לי משהו נחמד. אני מחייכת בזהירות, כי הזיכרון צורב אותי ואני לא רוצה שתדע שלפעמים אני מעט מתחרטת על ההחלטות שעשיתי. 

״הייתי חייבת לך על כל כך הרבה דברים...״ אני אומרת אבל מתנערת מצל הזיכרון כמו כלב ממים. ״בכל מקרה, אני דואגת לך סקרלט.״ הקול שלי מתרכך ואני מביטה בה כמעט בתחינה. 

״אני בסדר.״ היא עונה ביובש. זה הורג אותי. 

״תפסיקי להגיד שאת בסדר! אני רוצה לדעת מה עובר עלייך, איפה את מסתובבת ומה את עושה!״  אני מזדעקת ועניי מרפרפות על המכה היבשה בזרועה. למען האמת הפאניקה חונקת אותי, אני מבוהלת שמא היא עוסקת בעסקים לא חוקיים, מוכרת את גופה או משתתפת בקטטות וקרבות רחוב אכזריים. 

סקרלט מסוגלת להכל. 

היא מזיזה את ידה כך שלא אראה שמץ מן העור החבול ושפתיה קפוצות בעצבנות. 

״אל תדאגי הלן, אני שומרת על עצמי.״ היא לא עונה על השאלה ואני יודעת שהיא רותחת על כך שאני מתערבת בחייה, אבל אינני יכולה לעצור בעדי. 

״תעני לי!״ אני דורשת והשולחן זז ממקומו כשאני קמה בסערה. מי המנטה נשפכים מהספל. 

סקרלט נועצת בי מבט קפוא. השקט שלה מסעיר אותי עוד יותר. ״אני מבקשת ממך לעזוב את הנושא.״ היא חורקת לבסוף. 

״אני לא יכולה!״ אני ממש צועקת כעת. ״לפחות תגידי לי איפה היית אתמול בלילה! מה עשית?!״ 

מה שאני בעצם רוצה לומר הוא איפה היא הייתה כשהצטרכתי את התמיכה שלה? איפה הייתה כשחיפשתי את החיבוק שלה? במקום זה אני כועסת על דברים אחרים, לא פחות חשובים לדעתי. לומר לסקרלט שניסיתי להתקבל להיבריס לא בא בחשבון. למרות שאני משתוקקת לעשות זאת אינני יכולה, היא תשתולל מכעס כשתשמע שניסיתי למרות שאסרה אליי לעשות זאת.

הכישלון שלי הוא כמו אישור של דבריה. הד של מילותיה. אסור היה לי לגשת למבחנים, לעשות את הראיונות, להגיש את הטפסים, בסופו של דבר הכל לשווא וכל מה שיש בתוכי הוא מרירות מגעילה. 

״זה לא ענייך.״ סקרלט מרימה את הקול ואני יודעת שאני עוברת את הגבול.

אבל אני ממשיכה. 

״תפסיקי כבר! תפסיקי עם הכל!״ אני צועקת והלב שלי פועם בקצב מטורף בגלל האדרנלין והכעס. ״אם לא היה לך מה להסתיר היית מספרת לי מה קורה, אבל כנראה שאת יודעת שמה שאת עושה לא בסדר.״ אני מסיימת בנימה עוינת מעט ועניה של סקרלט חוצבות בי חורים. 

היא רושפת לעברי. שלוות הנפש התמידית שלה מתערערת, אני רואה את זה כשהיא עומדת ברגליים רועדות. הגובה שלה מעניק לה יתרון בזמן שאנחנו מביטות זו בזו בדממת מוות. היא נראית רצינית להחריד במצחה המכווץ ושפת גופה הנוקשה. 

״את חשובה לי הלן, אבל יש דברים שלא אומר לך לעולם. יש דברים שאת לא חייבת לדעת.״ היא אומרת לבסוף. כל הברה שלה נשמעת כאילו נשקלה עשרים פעמים קודם לכן לפני שנאמרה. 

כשהיא פוצה את פיה אני רוצה לקבור את עצמי באדמה. היא מרחיקה אותי, היא הורסת אותי ודוחפת אותי החוצה מחייה באכזריות וזה כואב. 

אני מביטה בה בכאב כבוש, שמסתתר תחת שכבות של זעם נוראי ואומרת ״בסדר.״ 

אני אוספת את החפצים שלי במהירות ומאתרת את המגפיים. בזמן שאני מתארגנת אני לא מעיפה בה מבט. על אף שאני משתוקקת לראות מה עולה על פניה, אני לא עושה זאת. 

״את עושה טעות שאת מחליטה לריב על שטויות הלן.״ היא מנסה לומר אבל אני קוטעת אותה. 

״הטעות היחידה שאי פעם עשיתי הייתה לברוח אתך!״ אני אומרת ומבטה הפגוע הוא הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני טורקת את הדלת בפניה. 

הרגליים שלי נגררות מתחתיי.

אני הולכת בין השלוליות והן נראות כמו אלפי מראות שפרושים לאורך הרחוב המנוכר. משתקפים מהם הבניינים, העננים האפורים, הולכי רגל אחדים, ואני. 

ההשתקפות שלי קצת מעוותת, כאילו כמו מתוך תצלום שצולם בזווית נמוכה מאוד. וזה מרתק אותי. שום דבר לא נראה כפי שהוא על גבי אדוות המים המטונפות שברחוב.

הפנים שלי ארוכים יותר וקווי המתאר לא מדויקים. שום דבר לא מדויק.

אני הולכת ללא מטרה כי ברור לי שלא אלך לעבודה ולמרות שאני עייפה, אני יודעת הדבר היחידי שירגיע אותי זה להיות לבד.

אני מבינה שסקרלט לא נפגעת בקלות כך שדברי כנראה היו נוראיים לומר. אבל אני רק רוצה להכאיב לה כמו שכואב לי.  

לא אכפת לי מכלום. אני רק רוצה לחזור אחורה ולתקן את כל הדברים שעשיתי שהובילו אותי הנה. 

הרחובות אפרוריים כמו השמיים, אני חולפת על פניהם- כמו תסריט ישן בשחור לבן. אין שמש, אין אור, שום דבר שיגרום לי לחוש אמפתיה. אז אני עושה את דרכי אל הכנסייה.

שם אני תמיד מרגישה כאילו יש מישהו שדואג לי. זה מזכיר לי את גברת פייר ואת הילדים האחרים שבחברתם ביליתי את ילדותי. לפעמים אני תוהה מה עלה בגורלם, אולי התמזל מזלם ואולי לא.  

אני מבחינה שהכנסייה כמעט ריקה כשאני פוסעת פנימה. אף אחד לא מביט בי. 

המעיל שלי רטוב בגלל הגשם שהחל לרדת והשיער הבהיר שלי נראה כהה יותר בגוון, הוא נדבק לפניי ולצווארי, ארוך מידיי. יותר מהדרוש.   

אני תולה את המעיל וניגשת לשבת בהתחלה. 

דוכן הדרשה קרוב אליי כל כך, אני רואה את העיטורים על הצלב שנמצא על המזבח ואת עיקולי הברזל המותך ממנו הוא עשוי. אני מצטלבת מפני שמראה גורם לי לחוש אשמה. 

האברים שלי מתחילים להרגיש רדומים, תחושת הנימול מעקצצת- כמו אינספור מחטים קטנטנים שננעצים בי. אין לי מושג כמה זמן עבר, ועדין, אין לי שום מחשבות על לקום וללכת.

אני נושמת עמוק כשמתיישבת לידי אם המנזר. היא מדיפה ריח של ספרים ישנים וגופה נראה מעט נוקשה תחת הגלימה שלה, ידיה משולבות זו בזו על רגליה. "בוקר טוב גאיה." היא מביטה קדימה, כאלו האופק נמשך עד אינסוף. 

״בוקר טוב.״ אני מברכת אותה. אינני יודעת מה אני מרגישה בנוגע לנוכחותה לידי, מאז הציעה לי להצטרף לשורות המנזר שלה אני מתחמקת ממנה, משום מה אף פעם אין בפי תשובה לתת לה.

״הופתעתי לראות אותך כאן בתי, האם הכל כשורה?״ קולה דואג ומלטף. 

אינני רוצה לספר לה מה עובר עליי, אבל אני רוצה להמשיך ולדבר איתה מאיזושהי סיבה. בכל זאת אני מנידה בראשי קלות. 

״אני שמחה לראות אותך, בפעם האחרונה שדיברנו קיבלתי הרושם שאת בן אדם טוב. את יודעת מה דעתי.״ היא מחייכת מעט. ואני מוקסמת מעצם הפעולה.

המנזר של ויולט נמצא כמה רחובות מכאן. האפשרות להצטרף למנזר ולהקדיש את חיי לבורא ועשיית טוב תמיד הייתה אפשרות פתוחה, לכך יועדתי מההתחלה במוסד. עדיין, יש משהו מחייב כל כך בזה.

הכרתיי את אם המנזר לפני שנה. לפני כן היינו חולפות זו על פני זו בשקט. לטענתה היא תמיד הבחינה באמונה ובאופי העדין שלי.

כיסוי הראש שלה מוקפד ופניה מביטות למעלה ברוב משמעות. היא הציעה לי לנדור נדרים לפני זמן לא רב. 

אני מתביישת להודות שהתחמקתי ממנה מאז, אבל אני גם רואה ששום דבר לא חומק מעניה. 

״עדיין לא החלטתי.״ אני מודה. שקלתי את האפשרות, אבל מנגד לא יכולתי לנטוש את סקרלט לבדה.

תמיד הרגשתי שאני אחראית לגורל שתינו. התפללתי וידעתי שהיא לא תעשה זאת, התנדבתי לעזור בשיקום ארכיוני כתבי קודש ובתים כי חשבתי שאולי ככה יסלח לה אלוהים על שסטתה מדרך הישר. 

״אני מבינה את ההתלבטות שלך, אני רק רוצה שתדעי שההצעה שלי עומדת בעינה.״ היא מביטה בי בעיניה החומות ומחייכת. ״את תהיי אשת דת נפלאה.״

גם אני מחייכת למחשבה. 

 הרוזטה, חלון עגול בראש צריח הכנסייה, זוהר בצבעיו. הם יוצרים צורה דמוית שושנה ולמרות שיורד גשם הם חיים כאילו מאירה דרכם השמש. 

״יפה נכון?״ שואלת ויולט בתגובה למבטי המוקסם. אני מהנהנת. 

״כל יצירות האל יפיפיות בתי. אני מאמינה שאת מבינה מהו עומק האמונה שדרושה כדי להקדיש את חייך לאל, תבחרי בחירה נבונה.״ היא אוחזת בידי וחום גופה מעביר בי גל של צמרמורת ואמפטיה.

אני מביטה בידינו דקה ארוכה ואז היא קמה. ״יום טוב הלן.״ 

אינני חושבת על שום דבר, לא על טעויות, בדידות או השלכות. "אני חושבת שאני יודעת..." אני קמה ונעמדת מולה, "אני אצטרף למנזר.״ אני אומרת ואם המנזר נראית מרוצה.

היא עוטפת אותי בידיה ולגלימה שלה יש ריח מעט מאובק. אבל החיבוק שלה הוא כל מה שאני מבקשת ואני כמעט פורצת בבכי.

אני אנדור נדרים ואקדיש את חיי לאל ולצנעה.

הכעס על סקרלט לא חולף במוחי לרגע כשויולט מברכת אותי על החלטתי. והנורא מכל הוא שגם סקרלט עצמה לא נמצאת במחשבותיי.