סיפור בהמשכים

נדרים הם לא דבר של מה בכך. אני יודעת את זה כי הקדשתי להם מחצית מחיי, לפני שבזבזתי את המחצית השנייה כשאני משלמת מחיר על בחירותיי. 

ראיתי טבילות, נדרים, אנשים שנולדו מחדש. כשהמילים באות מבפנים אי אפשר שלא לחשוב על היופי שבכל זה. הדת הגרעינית ערכית כל כך, משלימה ומפצה כך שנראה שהכל היה לשווא.

העיר הרוסה ושבורה, גם אחרי שעברו שבע עשרה שנה מאז המלחמה היא נראית רדופה. פסולת המתכות מחלידה בצדי הדרך- שיירים של בניינים שנפלו; והצבע השחור הותיר חותמו בכל מקום, זכר לשרפות ולמוות.

הדרך מהכנסייה אל רציף הרכבת לא ארוכה, אבל אני מרגישה חולשה בגוף והמדרכה מעט מתנודדת תחתיי. הבניינים הגבוהים מגנים עלי מפני הגשם ואני מסוחררת.

ממרחק אני רואה אוכפי חוק דרג ג׳, בגלימות לבנות וצחות כשלג, ניגוד מושלם לאפור שמקיף אותם מכל עבר. הם הולכים בקבוצה ואני מקבלת הצצה להבעות פניהם הקפואות, כאילו היו חרוטות באבן. מגולחים למשעי, חסינים מפני כל נזק אפשרי. 

נופל לי האסימון מאוחר מידיי. כששניים מהם מתייצבים בכניסה ובוחנים בזכוכית מגדלת כל אדם שיוכלו להניח עליו את ענייהם. 

יש ביקורת. 

הסחרחורת שלי רק מתגברת אולם אני עושה מאמצים כבירים להתעלות על הרצון הבוער לברוח הרחק ובכך להיראות חשודה. במקום זה אני מתקדמת לפנים במבט מושפל. היישר אל תוך גוב האריות. 

הגשם בינתיים ממשיך להכות בחוזקה. הרכבת מתקרבת, הפנסים שלה מאירים בעוז- מתקרבים במהירות. כל גפי מתוח ואנשים סביבי גם הם משדרים פחד.

אוכפי החוק מסתובבים בתחנה, דורשים תעודות מזהות ובודקים את דמם בעזרת מכשירי עוקץ. הרכבת נעצרת וכולם נוהרים פנימה. אני רוצה לעלות על הרכבת ולנסוע הביתה, לקפל את חיי ולומר להתראות אבל אוכף חוק עוצר אותי בדיוק כשאני מתכוונת לעשות זאת ולהתחמק. 

״מסמכים.״ הוא מביט בי. יש לו עניים כחולות חותכות, כאילו הוא צולב אותי חיה במבטו. כל ישותי זועקת זיפנית, שקרנית, מתחזה.

הפה שלי מתייבש ואני מוציאה אותם מכיס המעיל שלי, ידיי רועדות כאני מושיטה לו אותם.

״גאיה פרובנס.״ אני אומרת. 

השם הזה מחליא אותי ואני מבוהלת שמא ימצאו אותי ויבינו שהכל תרמית, ייחסו לי פשעים שלא ביצעתי ויהרגו אותי על זיוף ובגידה.

אוכף החוק מושיט לי חזרה את המסמכים לאחר עיון מוקפד. ״את לא נראית טוב ילדה.״ הוא אומר אבל אין בעניו או בקולו שום רמז לאמפתיה אמתית או לשמץ של דאגה. הוא נשמע עוין וברכיי כמעט פקות, ספק מפחד ספק מחולשה. 

״אני בסדר גמור.״ הידיים שלי ממשיכות לרעוד למרות שאני פוקדת עליהם לעצור.    

הגלימה שלו נראית רכה כמו משי מקרוב, יפה שלג או נוצות אווז. למרות זאת אני מרגישה מחוללת לעמוד כה קרוב אליה. האדם שעוטה אותה משחק באלוהים, ואני יודעת שלמרות שהוא עושה את עבודתו הדבר היחידי שהוא יכול לעשות הוא להזיק לי. 

מבטו לא מוסט ממני לרגע, יש בו מין בטחון שאינני אוהבת. הוא מרים את ידו כדי להוריד את הברדס והאלה שלו מציצה החוצה, נשק ארור.

״האם....נטלת גלולת היטהרות?״ הוא שואל וחורך את עורי. השער שלו אסוף לאחור ללא רבב והגשם מרטיב אותו לאט לאט.   

״כן״ אני משקרת. 

קרוב לוודאי שאלך לגיהינום על כל השקרים שלי, אולם כרגע הדבר היחידי שאני חושבת עליו הוא עיני הנץ הכחולות שנעוצות בי. אכזריות כמעט. אינני יכולה לתת להם סיבה להתל בי. 

״את יודעת מה העונש על סילוף אמת, ילדה?״ המצח שלו מתקמט קלות. אני רואה שהוא נהנה מהבהלה שלי. כמו ארנבת בתוך כלוב הטורף. 

כל הגוף שלי רועד כעת. מוסתר תחת שכבות על גבי שכבות של בגדים. אני מקווה שלא חליתי, כדי שלא אצטרך לבלות במתקן רפואי ציבורי או למות. 

״תעני.״ הוא פוקד עליי. הקול שלו נשמע כמו לחישת נחש נמוכה, שורקת וארסית. 

אני לא יודעת איך לענות לו. לא מפני שאינני יודעת את התשובה אלא מפני שסוף השיחה הזו ברור לי מראש. 

״תניח לה.״ פוקד קול אחר, סמכותי. ״היא לא חשובה.״ 

אני מרימה עניים אל אוכפת חוק, גם היא דרג ג׳. היא עטופה בלבן ונראית שלווה וקטלנית. עניה מביטות סורקות אותי, חתוליות משהו.

"אנחנו צריכים להסתלק, יש פגישת וועידה שצריך להתכונן אליה." היא לוחשת לו בשקט, כדי שלא אשמע. אז אני מעמידה פני בלתי נראית. 

משתרר שקט למשך דקה ארוכה. מסביבנו יש רעש והמולה, שניים מן אוכפי החוק אוזקים אישה, ובנה בוכה לרגליהם. אני לא מסוגלת לשאת את המראה אז אני משפילה את ראשי.

״את צודקת.״ הוא פולט לבסוף ומכניס את האלה חזרה אל חגורתו. לא שמתי לב שהוציא אותה, אבל אני אסירת תודה, וכשהשניים מתרחקים ממני אני ממהרת לחמוק אל תוך הרכבת. 

הדלתות נסגרות וקולות הבכי מתעממים. הם נעלמים לגמרי כשהרכבת מחליקה לבסוף לנסיעה וחותכת את האוויר במהירותה; אבל באוזניי הם רמים וצורמים מתמיד. 

״העולם נברא בבראשית ובאחרית הימים יגיע לקיצו.״ ממלמל האיש שיושב לידי. ההקשבה לו היא כמו שמיעה של תקליט ישן שוב ושוב. 

הוא מצחין ופניו מאובקות, והבעה שלו חולמנית. כאילו יש ישות בלתי נראית לידינו שאליה הוא מדבר. שקוע בעולם משלו. 

אני מעט מרחמת עליו, כשהוא חוזר באוזניי על אותו המשפט כמו תקליט שבור. ״העולם נברא בבראשית ובאחרית הימים יגיע לקיצו...״ 

זה נחרט בראשי עד שאני מגיע הביתה. אני מחליטה לאמץ לעצמי משפט. משפט שיהיה העולם הפרטי שלי. 

אני עולה במדרגות וראשי עדיין סחרחר. המוח שלי מתאמץ לזכור, לגרד את הפינות החשוכות של ילדותי בהם למדנו דת, אטיולוגיה, וכתבי קודש, ולבסוף אני יודעת על מה יתבסס עולמי. 

פרי עץ הדעת טוב או רע. 

״כי הפיתוי גרוע מן המעשה עצמו.״ אני מבטאת בקול את מחשבותיי ויש הד בחדר המדרגות. האוויר מרגיש לח, קר וחנוק והגשם חודר מבעד לקירות העבשים. אני מעבירה עליהם אצבע והיא מתלכלכת בשחור. 

״כי הפיתוי גרוע מן המעשה עצמו.״ אני מחייכת מעט ופותחת את הדלת. 

השקט מקדם את פני - לועג לי, אני מוטרדת מדי מכדי לשים לב.

לא אכפת לי אם אני לבד עכשיו. בעוד כמה ימים מהיום אני אתנזר. אנדור נדרים ואהפוך רשמית לאחות מנזר. 

יהיו לי עוד הרבה אחיות. תהיה אם המנזר, ויולט. אלוהים יראה שלא נטשתי את אמונתו ואני אעשה הכל כדי לעזור ולשקם את הזולת. 

אני מניחה למעיל הרטוב שלי ליפול על הרצפה, בתוך שלולית המים שהבאתי איתי מבחוץ, וצועדת בכבדות לעבר המטבח. 

יש לי כאב ראש נוראי, אני נסערת מעט מהפגישה עם אוכף החוק אבל הידיים שלי אינן רועדות מהסיבה הזו. 

אני פותחת את הברז כמעט באלימות ובמקום שטף של מים קרירים יוצא ממנו  זרם חלוש. אני מכווצת את מבטי כשהוא הולך ונחלש עוד ועוד עד שטיפות אחדות מטפטפות החוצה. זו הפסקת מים יזומה, כמו בכל פעם, אבל עכשיו אני זקוקה למים כה נואשות שהייתי מוכנה לצאת החוצה אל הגשם. 

הגרון שלי צחיח כמו מדבר, והרוק שלי מרגיש כמו עופרת. 

אני נאנחת בקול והולכת לעבר החדר. השקט שוב בולע אותי, הבית הזה לא גדול אולם הוא ענקי עבור אדם אחד. 

אני מבחינה בכוס מי המנטה עומדת מיותמת על השולחן. ובכלל אני שמה לב עד כמה במקום שורר אי סדר. 

כל נים בגופי קופא לפתע למראה היד על הרצפה. הספה מסתירה את הגוף, אבל היא רפויה ודוממת כך שאני מדמיינת את הגרוע ביותר.

הנשימה שלי הופכת כבדה ועניי פעורות באימה בזמן שאני מתקרבת באיטיות אל הספה.

הלמות ליבי רועמות מהר כל כך עד שאני חוששת שאתעלף.

אני חושבת שאני יודעת במה מדובר, אבל כשהמראה נגלה לעניי אני חושבת ששום דבר לא היה יכול להכין אותי לזה.

לגופה הדומם של סקרלט, מוטל על הרצפה ברפיון. עורה אפור ועניה חסרות חיים, בוהות באוויר במבט חלול. ללא חיוניות. 

אני לא שמה לב שאני צורחת, אני רק שומעת את עצמי כאילו ממקום רחוק. 

"לא!!" אני רצה לצידה בבהילות ומנסה להעיר אותה, כאילו תקום כמו מתוך שינה. הדמעות שלי רותחות, הן מרטיבות את לחיי ונושרות על פניה בזמן שאני רוכנת מעליה ובוכה. 

״תקומי,״ אני מתחננת ומסיטה את שערה האדמוני, ״בבקשה סקרלט!״ אני פולטת יפחה ומנערת אותה.  הפה שלה פעור מעט, ניכר כי היא הקיאה דם מפני שבגדיה וסנטרה מלוכלכים ומוכתמים בארגמן. 

״סקרלט,״ אני מיבבת ומאמצת את גופה אל חיכי. ״אל תעזבי אותי!״ ידיי משפשפות את צווארה, את זרועותיה החשופות ואת לחייה, כאילו אוכל לשמור עליה חמה. חייה. אבל זה בלתי אפשרי; ככל שאני נאבקת יותר כך ברור לי יותר שזהו זה, זה נגמר. 

זיכרון הפגישה האחרונה שלנו מכה בי, המילים שלי, המבט הפגוע על פניה. זה גורם לליבי להתכווץ בחרטה. 

הקול שלי מהדהד בראשי; אכזרי וכואב. ״הטעות היחידה שאי פעם עשיתי הייתה לברוח איתך!״ אילו מילים מטופשות אמרתי! אני מתמלאת גל של בושה ויגון נוראי ששוטף ומטביע אותי תחתיו. קשה לי לנשום, אני קולטת שעכשיו- עכשיו אני באמת מבינה מה זו בדידות אמתית. 

עוברים כמה רגעים ככה, כשאני בוכה וצועקת ומסוככת עליה בגופי. אבל חום הגוף שלה רק הולך ונעלם, במקומו יש רק קרירות ואובדן. הכל כואב לי. 

״למה עזבת אותי?״ אני מתייפחת. אבל אין לי שום זכות בעולם לומר זאת. לא כשהתכוונתי לעזוב אותה מרצוני.  

הערב מביא אתו חושך, אבל אני במלא לא רואה דבר. כאילו חיי זה עתה חרבו. אני מנקה בשרוולי חולצתי את הדם של פניה, את צווארה הארוך, עוצמת את עני השקד שלה ומפזרת עליה נשיקות. 

הפנים שלי צורבות מדמעות שיבשו והעור שלי מרגיש אטום ממליחותן, כאב הראש שלי מחמיר. הוא הולם כמו תוף בראשי, בום בום בום. אבל אני לא מניחה לו לנצח.

יכול להיות שזה רק הדמיון שלי שמהתל בי אבל סקרלט לא נראית שלווה. דומה כי מצחה מקומט מעט וזוויות פייה נוקשות, במין הבעה של כעס. 

אני לא יכולה שלא לתהות, האם היא כועסת עליי? האם היא החליטה לנטוש אותי על מילותיי, כמו שאני- ברוב אנוכיותי החלטתי? אינני רוצה תשובות על השאלות הללו, בדיוק כשם שאני יודעת שלא אקבל תשובות. כמו בכל הנוגע לסקרלט.

אני נושקת בפעם האחרונה על לחיה; כעת היא קרה לגמרי, ונעמדת. אין שום דבר אחר שביכולתי לעשות, אז אני מדליקה מסוף ושולחת הודעה לבניין העירייה.

ברצוני לדווח על מותה של התושבת סקרלט. 

מיקוד: רחוב סיינט פטרסון, בניין 32, דירה 6. 

בלי שם משפחה... למרות שמאז ומתמיד היא האמינה אחרת, אני יודעת שלהיות יתומה זה לא בהכרח אומר בדידות. הייתי רוצה לחשוב על עצמי כאחותה, משפחתה, אף כי לא מגיע לי התואר הזה. אני מניחה למסוף ליפול מידיי.

אני מאמינה שזה יהיה הדבר הנכון, לתת לה למות כסקרלט ולא כטניה, בשמה הבדוי. אני יודעת ששם הוא לא סתם שם- הוא הזהות של האדם, ולכן אני עושה זאת, כי הרגשתי את הזהות החצויה הזו על בשרי, כי אני יודעת שזה הדבר הטוב היחידי שאני יכולה לעשות למענה. הדבר הנכון.

אני מביטה בה שוכבת על הרצפה, עם שערה האדמוני סביב פניה- בגוון אפרפר וחסר חיות, גופה הארוך וגזרתה הצרה. 

אני לא ממצמצת לרגע,  שלא אפספס שום פרט. שלא אשכח שמץ ממנה. 

עוד לא עזבתי באמת, עוד לא נדרתי נדרים, אבל הפיתוי שלי היה גרוע מן המעשה עצמו. עצם הסכמתי לרעיון, נטישה מוחלטת- היה גרוע מכל דבר אחר.

יגיעו לכאן קברנים לקחת את סקרלט. הם ישרפו אותה וישאירו רק אפר, אז אני צורבת את המראה שלה בזיכרוני. אני רוצה לומר עליה תפילה. לבקש סליחה ממנה ומאלוהים על כל מה שעשיתי, על כל הטעויות שחשבתי שביצעתי, ובעיקר על הפיתוי הנוראי שלי.

אולם בידיעה שהיא לא הייתה רוצה זאת, אני מונעת מעצמי את הפורקן שבא יחד עם ההודאה והתפילה. 

דממת המוות ששוררת סביבי מופרת באחת. אני שומעת שריקה של חפץ מונף ליד אוזני ומרגישה כאב חד מנפץ את גולגלתי. 

העניים שלי מתגלגלות בחוריהן, ואני מאבדת את ההכרה.