סיפור בהמשכים

כאב מפלח בעורפי מעיר אותי. הוא שולח ברקים חותכים אל מוחי והמקום כל כך דואב שאני חוששת להזיז את ראשי. השיער שלי סתור ומדגדג את אפי ונדרשות לי שניות אחדות, אולי דקות, כדי להתפקח והבין שאיני יכולה לגרד משום שידיי כבולות ואזוקות מאחורי גבי. 

אני מרגישה את העפעפיים שלי זזות כשאני ממצמצת, אבל חשוך פה כל כך שאני עלולה להתבלבל ולחשוב שעניי עצומות. בעצם, אני תוהה...איפה אני? 

סקרלט חסרת רוח החיים עולה ומופיעה בראשי, עם הדם בשערה ובגדיה, עניה המתות בוהות- כמו סיוט. הבכי והחרטה, אינני בטוחה איך הגעתי למקום הזה אבל אני מרגישה פתאום קצרת נשימה. 

האם עלו עלי? זה לא הגיוני, שום דבר לא הגיוני! אני חושבת בפאניקה.  

אילו היו חושדים בי היו אוסרים אותי אוכפי החוק ומובילים אותי אל בית הסוהר, לא מעלפים אותי בכזו אלימות מאחורי גבי. 

אני נושכת את שפתיי בכאב כשאני מרימה את הראש כדי לסרוק את סביבתי. יש צללים בחושך, אבל שום דבר לא מוכר לי והרצפה קרירה מתחת לעורי; שיש או קרמיקה אני מניחה. הגוף שלי שרוע בתנוחה לא נוחה אבל ידיי הכבולות לא מאפשרות לי להסתדר. 

אני חשה בחולשה לא מוכרת ותחושות מוזרות. כאילו גופי מתמרד בי. איפה אני?

״הצילו!״ הצעקה שלי חותכת את השקט. הקול שלי נשמע חלש וצרוד והד מהדהד בין הקירות. אינני יודעת כמה זמן שכבתי מעולפת, אבל אני מנסה לא לתת לבהלה להשתלט עליי. הפחד מזדחל לתוכי, אף פעם לא אהבתי מקומות חשוכים. 

״יש פה מישהו?!״ אני מנסה לקרוא שוב לעזרה. 

אני מניחה לראשי להשתפשף ברצפה, והיא קרה כמו קרח כנגד עורי. מצננת מעט את החום שפושט בי. בדרך כלל הגוונים הבהירים בשערי בולטים לעין, אבל כרגע אני לא רואה כלום מלבד אותו שחור. הזמן מרגיש אינסופי כשאני שוכבת ככה וקול הנשימות המאומצות שלי מארח לי חברה, אני מתמקדת בפעולה הפשוטה של שאיפה ונשיפה בקצב סדיר כדי לא להשתגע. 

"תוציאו אותי מכאן!!" אני צורחת ומיתרי הקול שלי חושבים להיקרע.

הלילה הנצחי הזה מגיע לקיצו כשהדלת נפתחת לבסוף לכדי חרך דק. האור לא חזק, אבל הוא מספיק כדי שאתעוור זמנית. 

דמות גברית נכנסת פנימה ורוכנת מעליי כשאני ממצמצת כדי להסתגל אל האור. אני מתיישבת, נשענת על הקיר כדי שיספק לי תמיכה ולרגע אנחנו רק מביטים אחד בשני. 

אינני מרגישה בנוח כשאנחנו כל כך קרובים, אני יודעת שזה אסור. ובכל זאת אני בוהה. 

יש לגבר הזה שמולי עיני שקד ירוקות, מרתקות וקפואות. כמו טחב עלים.

הבעתו חמורה כל כך, כמעט כועסת, ותווי פניו חדים. אף ישר ולסת מרובעת, כאילו נולד תחת יד אומן זועם. 

 יש בראשי כל כך הרבה מה לומר אבל שום מילה לא עולה על שפתיי. השאלות שלי מתחלפות באחת אחרת. 

מי הוא? מי האדם הזה?

״תהיי בשקט.״ הוא אומר ואני מביטה בו מבטא את המילים. קולו עמוק ומלא רבדים. מסתמנת בו נימה עוינת והיא זו שמחזירה אותי למציאות. 

״מי אתה?״ אני מצמצמת את עניי כדי להיטיב לראות.  

הוא לוחץ על שלט קטן שברשותו ופתאום הלחץ סביב ידיי מתרפה. כמו משא שלא שמתי לב שסחבתי עליי, זוהי הקלה. אני מבחינה בריקנות החסרה של החדר הקטן, תקרה גבוהה ופתח אוורור. ללא חלונות.

״למה אני נמצאת פה?״ אני שואלת אבל ללא אומר הוא קם, מפנה אליי גב רחב, והולך ממני. 

״חכה!!״ אני צועקת אבל הדלת נסגרת ואני שוב מגששת בחשכה. אני נתקלת בכוס מים ופתאום צימאוני מודגש ואני נזכרת שלא שתיתי מאז אותה הפסקת מים יזומה. אני גומעת את המים באחת וידי רועדת כשאני מרימה את הכוס, היא מרגישה כמו משא של קילוגרמים בידי. 

ריח המחנק מתחיל לטשטש אותי. למרות שאינני יודעת כמה זמן חולף, אני פשוט יודע שהשהייה במקום הזה היא ארוכה מידיי. אני נרדמת ומתעוררת לסירוגין וחלומות טרופים רודפים אותי, הזיעה מצטברת על עורי ותחושת נימול מצמררת את גופי. הכאב בראשי לא מפסיק לרגע. 

״קומי.״ קול מקפיץ אותי משנתי. ״קדימה ילדה!״ מעירים אותי בברוטאליות והאוויר נעתק מריאותיי, אני מביטה אנה ואנה בבהלה. ידיים גסות מושכות אותי לעמידה ואינני מעכלת את כל מה שקורה מסביב. 

״תקשיבי לי,״ איש אוחז בזרועותיי, זה לא אותו אחד שנכנס לכאן כמה ימים קודם לכן ואחיזת הצבט מכאיבה לי. הוא מצמיד אותי אל הקיר בחוזקה ועניו נעוצות בי בחדות. ״עכשיו, את תספרי לי כל מה שארצה לדעת. זאת לא בקשה, אל תטעי. כדאי לך לעשות כל מה שאומר ברור?.״ הוא אומר ואני מרגישה בעצמותיי את כל הכוח שהוא אוצר בתוכו. 

יש לו זקן, שיער קצוץ, וצלקת נוראית שמתחילה בקצה עינו השמאלית ונבלעת בתוך סבך השיער על לסתו. 

אני רק מביטה בו. לא ברור לי מה כוונותיו של האיש האיום הזה, אני המומה מכדי לומר משהו, אפילו מכדי לצרוח בפחד.

״שאלתי אם אני ברור.״ הוא מסנן וידו נכרכת סביב צווארי באיום. אני משתנקת ופוצחת בסדרה של שיעולים ברגע שהוא משחרר לחץ. 

״היי!״ הוא סותר לחיי כשאני מרגישה שהמציאות מחליקה ממני. 

״איפה אני?״ אני שואלת. הקול שלי חורק מאי שימוש. 

״את, לא שואלת את השאלות כאן.״ אני רואה בעניו את האיום. "נתחיל במי את... מה שמך?" 

השאלה שלו מתקילה ולוקח לי שניה אחת יותר מידיי כדי לחשוב.

"דברי!" הוא צועק ואני מתכווצת בפחד.

״הלן!״ אני צועקת ומסך של דמעות מטשטש את שדה הראייה שלי. "קוראים לי הלן!!"

"את שלחת את הודעת המסוף?" הוא שואל. משום מה אני יודעת שהתשובה שלי לא תמצא חן בעניו.

"כ-כן" אני לוחשת.

"ילדה ארורה." הוא מסנן מתחת לאפו ונראה עצבני. "איך ידעת את שמה של הבחורה ההיא?"

אני מבולבלת מהשאלה. למה שלא אדע? ובכלל- למה זה בכלל מעניין אדם כמוהו? "היא אחותי." אני מתעלמת מהלמות ליבי הדוהרות. ברכיי פקות והוא תופס אותי. עניו בוחנות אותי בזכוכית מגדלת.

"מה את שחה" הוא מצמצם את עניי לעומתי. "את הרגת אותה. למה?" הוא מהדק את ידיו על גרוני, לאט וחזק. כתמים שחורים ממלאים את שדה הראייה שלי. אני פוערת את עניי, ספק מחוסר בחמצן ספק מזעזוע.

לא! זה לא נכון!! אני רוצה לצעוק ולהשתולל ולהכחיש הכל, אבל כל העניין הוא שאני באמת מאשימה את עצמי במותה של סקרלט. לולא הייתי יוצאת בחיפזון, לולא המריבה שהתחלתי, לולא הדברים שאמרתי. אולי. אולי היא עדיין הייתה חיה.

 יחד עם זאת, אני יודעת שלא הרגתי אותה בכוונה.

״סאם, אתה עוד תהרוג אותה.״ אני מבחינה בנערה נשענת על הקיר. לא ראיתי אותה קודם לכן. היא משלבת את ידיה זו בזו ונראית לא מרוצה. קולה נשמע כאילו הוא מגיע מעולמות המרוחקים ממני מרחק שנות אור.

אני מחליפה בניהם מבטים.

״טיילר, תעיפי את התחת שלך מפה. מהר.״ מדגיש סאם ולא מסיט את מבטו ממני, ידו מרפה מעט ואני שואפת אוויר בחדות. אני נרעדת. במקום לנוס על נפשה היא מתקרבת אלינו באיטיות. היא מקרבת את ראשה לראשי ובוחנת אותי. 

״טיילר!״ הוא נוהם. 

״איך קראו לה?״ היא שואלת אותי, תוך התעלמות מוחלטת מסאם. האם היא עושה צחוק? הם קראו את הודעת המסוף! 

"איך. קראו. לה." היא חוזרת.

אני לא בטוחה שאני סומכת עליהם. הם חטפו אותי, כלאו אותי ואני יודעת בבירור עכשיו, שלא מדובר באוכפי חוק, לכן קשה לי לגרום לעצמי לדבר. סאם לוחץ על צווארי כך שנדמה שהגרוגרת שלי עומדת להישבר.

״סקרלט״ אני פולטת במאמץ. טיילר מניחה את ידה על זרועו של סאם והלחץ מרפה.

"השם השני." היא דורשת בתקיפות.

״טניה״ אני אומרת והם מחליפים בניהם מבטים הרי משמעות.

"איפה אני? לא עשיתי שום דבר רע!" אני בוכה ולא אכפת לי מהעניים שנעוצות בי. "שחררו אותי!"

"ילדה טיפשה." יורק סאם ומנתק כל מגע בנינו. אני נופלת על ברכי, ממררת בבכי ושניהם יוצאים משם ומשאירים אותי לבדי, רועדת. 

אני מנסה לומר תפילה אבל לשוני בוגדת בי. 

הידיים שלי מזיעות ואני מנגבת אותם בחצאית שלי. היא במילא מלוכלכת מדם כך ששום דבר שאעשה לא ישנה. 

הגוף שלי בוער, כאילו טבלתי במקלחת לבה רותחת וקוצר הנשימה מחמיר. אני יודעת שחליתי, או שהם עשו לי משהו. זה מרגיש כאילו אני עומדת למות.

לא אכפת לי אם  יהרגו אותי, זה כבר לא משנה כשאני גוססת. 

הראש שלי מהדהד ואני שומעת הכל וכלום. פטישים, צלצולים, דפיקות וחריקות, הכל מתערבל יחד לכדי צליל נוראי שקורע ומפלח את מוחי לשניים. 

אני מעסה את רקותיי כדי להקל על הכאב אבל זה נעשה גרוע יותר מרגע. הדמעות ממשיכות לזלוג להן, חמות ומלוחות.

אפילו בחושך הראייה שלי מטושטשת. אני נושכת את שפתיי בכאב וטעם מתכתי ממלא את פי. 

אני יודעת שהסוף שלי קרב ואינני יכולה שלא לבכות. ככה זה מרגיש? אני מבכה. ככה מרגישה ההתנתקות? 

אין לי דרך לדעת, אבל אני מקווה שסקרלט לא סבלה במותה. המחשבה על העינוי שעבר גם עליה מייסרת אותי. זה ועוד טעויות רבות מספור שעשיתי. 

״סליחה.״ אני לוחשת. הדם זורם בעורקיי במהירות מסחררת, אני מרגישה את הדופק דוהר בכל מיני מקומות בגופי. בום בום בום.

זה כואב. יד הגורל משחקת בי כאילו הייתי כלום ואלוהים לועג לי. אני מצפה להתנתקות שתבוא, אבל היא לא מגיעה ואני נרדמת. 

כשאני מתעוררת תחושת הנימול מתחלפת בחוסר תחושה מעיקה. השרירים שלי רפויים, כבדים כמו אבן, וראשי פועם בבום בום מחליא. אין לי אפילו את הכוח לבכות.

אני נופלת על צידי והרצפה מצננת את החלקים החשופים של גופי. היא קרה כנגד הגיהינום שאני, אבל לא מספיק כדי לכבות את הבערה שמשתוללת בתוכי. 

אני רוצה להיאבק על החיים האלה, על הנשימה ועל הבכי, ועל ההזדמנות לכפר על הכל.

אבל אין לי את הכוח. 

אני נותנת לעצמי להשתחרר מהמאמץ ומבינה שאין מקום עבורי בחיים האלה. 

אני מצפה לראות חושך אבל פתאום יש אור, והוא מסמא את עניי. שוב, הגבר יפה התואר ההוא נכנס פנימה. ברצוני לקרוא לו לעזרה, שיחזיק אותי לפני שאחליק אל תהום הנשייה, אבל אין על פניו ולו טיפה של חמלה אנושית. 

״סליחה.״ אני לוחשת לסקרלט במאמצים אחרונים ואז נשענת לפנים ומקיאה את כל תכולת בטני הריקה על הרצפה. מיצי הקיבה צורבים את גרוני והחולשה מכריעה אותי.  

אני מתרסקת אל תוך ידיים חמות ויציבות ומתנתקת. 

הרבה מעסיק אותי לאחרונה, אז החלטתי לכתוב על בקצרה...סתם כדי להוריד מהלב...

החלטתי לעשות פסיכומטרי בקיץ כדי לנסות להתקבל לעתודה, שילמתי את הסכום שנדרש (מסובסד ע"י בית הספר) ושריינתי לעצמי מקום ואז פתאום מכל מקום אני שומעת איזו טעות עשיתי. אני יודעת שזה מאוד אינטנסיבי ורוב העבודה נעשית בבית ולא בקורס אבל פתאום כל הבטחון שהיה לי ירד לקרשים בגלל משפטים כמו- "נראה לך שתצליחי להוציא ציון טוב בעבודה של חודשיים כשאנשים עושים את זה במשך חמש חודשים?" 

ועוד ועוד... 

אני ממש רוצה להתחיל ללמוד לנגן על פסנתר ואני יודעת שגם זה הולך להיות- פרוייקט. כי אין לי קורדינאציה לעשות שני דברים במקביל (כמו ללחוץ על שני קלידים שונים באותו הזמן)

ודבר אחרון- דחיתי את כל העניין הזה של רשיון לשנה הבאה ולא מעצלנות במפתיע. ההורים שלי ממש בקטע של לעבור דירה והאמת? לא האמנתי להם ממש עד שיום אחד בזמן שלמדתי למיני מתכונת בהיסטוריה (עם הטרניג של הישן של אח שלי, השיער פרוע, ובלי חזייה)נכנס לי לחדר זר מוחלט ושואל "יש  נוף מהחלון?" -הקונה הפוטנציאלי לכאורה. נראה לי לא מתאים ליפול עליהם עכשיו...

ואחרי שחפרתי והוצאתי הכל שלא כהרגלי נשאר לי להתנצל בפני מי שקרא כל זה וחשב שזה אשכרה חשוב... 

אוהבת המון המון