'לכתוב את העולם' - סיפור בהמשכים

אני יודעת שהיום יום חמישי והתעכבתי ביומיים אבל הפרק הזה והפרק הבא היו כתובים על המחברת ופשוט לא היה לי זמן להעביר אותם למחשב :(
אני ילדה עמוסה חחחח 
אז בלי בלבולי שכל מיותרים - אני כאן והנה גם הפרק השלישי שלנו (: 

"אז..." נשענתי על הלוקר שלי, ממש מול הילדה החדשה, תבל. הופתעתי לרגע מכמה שהעולם שלי יכול להיות יצירתי. ביליתי יום שלם בכתיבת הבסיס בשבילה, אני יודע את כל מה שהיא עשתה לפני שהיא הגיעה היום לבית הספר, ובשום מצב, לא הייתי מצליח לעלות על שם כזה. מיד בתחילת ההפסקה, אחרי ששיעור שלם בהיתי, היא קמה ויצאה מהכיתה. "איך עובר היום הראשון שלך בינתיים?" חייכתי את החיוך הכי מקסים שלי.
היא הפנתה את מבטה אליי לרגע, קונה אותי ברגע עם הניגוד בין עור הבהיר שלה והשיער הלוהט.
"נחמד, יונתן, תודה על הדאגה" היא דיברה תוך כדי החנקת חיוך מקסים. חייכתי אליה בשקט בחזרה.
מה עובר עליי? ממתי אני מתנהג ככה ליד אנשים?
הלוקר שלה שהיה, במקרה גמור, צמוד ללוקר שלי, היה פתוח לרווחה ועל דלתו הודבקה מערכת שעות שלה. היו לה שני שיעורים איתי. המצב הזה דורש שינוי.
פתחתי את שלי ושלפתי מתוכו דף כמעט מלא לחלוטין, שנמצא כמעט בכל מקום שאני הולך אליו. יש לי אחד כזה בתיק, בחדר, במקום הפרטי שלי, בלוקר ואפילו בכיתה והיופי של העניין, הוא שכולם מסונכרנים אחד עם השני, מה שנכתב באחד מהם, מופיע אוטומטית בכולם. הכותרת השחורה של הדף הייתה 'שינויים'.
"יונתן?" קולה עצר אותי לרגע וגרם לי להפנות את מבטי אליה. "יש לך עיניים מיוחדות." היא אמרה את המובן מאליו. השפלתי לרגע את מבטי ואז הרמתי אותו שוב אליה. העיניים שלי לא היו רגילות, הן לא היו קרובות לרגילות. סימן הזיהוי הכי אופייני לשוני שלי משאר בני האדם בעולם שלי היה ההטרוכרומיה של העיניים שלי, שיכולה לנבוע מהרבה דברים, אבל נובעת במקרה שלי מהעובדה שלא ידעתי להחליט איזה צבע עיניים אני רוצה שיהיה לי וזה... פשוט נתקע.
"תודה," חייכתי אליה אך החיוך שלה נסוג מפניה והיא סגרה את הלוקר שלה בטריקה.
"זאת לא הייתה מחמאה." היא זרקה באוויר והלכה ממני. מה, לעזאזל, קורה פה?
סגרתי גם את הלוקר שלי ויצאתי מתחומי בית הספר, אל הגבעה הקטנה שבה רן, נטלי ואני יושבים כמעט תמיד.  לא הצלחתי לחשוב על שום דבר מלבד העובדה שאני לא מפסיק לחשוב עליה.
זאת סוג של לולאה שקשה לצאת ממנה.
רן ישב עם נטלי על "הספסל הקבוע" שלנו כשסיגריה תחובה בפיו.
"לא אמרת שאתה מפסיק לעשן אחרי החגים?" המבט שהוא נתן לי אחרי השאלה הזאת העלה בי גיחוך. הקול שלו היה מזועזע במיוחד אחרי שנטלי נחרה בבוז.
"אני יכול להפסיק כל יום," הוא ביטל את שנינו, "אני פשוט לא רוצה."
"או במילים אחרות," נטלי צחקה וחיבקה אותו, "הוא פשוט קצת מאוהב בלהרוס לעצמו את הגוף"
"במילים אחרות, אני קצת מאוהב בך." הוא זרק את בדל הסיגריה ודרך עליו תוך כדי משיכתה של נטלי אל תוך החיבוק המוחץ שלו ונשיקה בזמן שהיא ממלמלת משהו בסגנון 'אבל למה להרוס כל רגע יפה עם קיטשיות?!'
אני יודע שאני יכול לשנות את הכל. אני זה שדאג לחבר בין נטלי ורן, אני זה שהביא את תבל לפה, אבל לפעמים אני מעדיף לא לגעת בדברים, להשאיר את זה לידי הגורל.
חוץ מזה, כשרן מעשן – הוא פחות מהיר ממני.
מה... כן, אני קצת אנוכי.
"זוג יונים," כחכתי בגרוני וגרמתי להם לעצור את הנשיקה הקצרה שלהם. "מתי נגמרת ההפסקה?"
"למה?" רן נתן לי מבט והרים גבה. אני שונא שהוא עושה את זה. "כבר מתגעגע אל החברה החדשה שלך?". נטלי צחקה מגלגול העיניים שהשבתי לו.
"בימינו כבר אסור להיות נחמד אל אנשים. בעוד רגע עוד תאמר לי שגם עדי חברה שלי." נאנחתי בשקט. גם הפעם הוא הרים גבה, אפילו יותר גבוה מהפעם הראשונה.
"היא לא?" הוא תהה לרגע והניד בראשו, מבלי להמתין לתגובה שלי. "אני לא מצליח להבין אותך לפעמים. פעם אתה כן, פעם אתה לא ופעם אתה מחליט שאף אחד לא בא לך בטוב."
משכתי בכתפי והנחנו לצלצול להישמע מבלי למשוך יותר מידי תשומת לב מצדנו. ישבנו ככה כמה דקות בשקט; אני שיחקתי עם העט שלי, רן עם המצית ונטלי העבירה את אצבעותיה בשיערו השחור של רן. בכל פעם שנשארנו בחוץ ולא נכנסו לשיעורים, דאגתי לסדר את זה אחר כך. נטלי תמיד הופתעה מזה שהמורים לא היו מודעים לחיסור שלנו בכלל. אין לי שמץ של מושג אם אנשים מסוגלים לעלות על כל הקטע הזה, אבל אני באמת לא מעוניין לגלות.
אני לא רוצה לדעת מה יקרה בעולם אם כולם יגלו שאדם אחד מחליט מי ימות ומי יחיה ומה יקרה מחר. במיוחד כשהאדם הזה הוא נער בן שבע עשרה.
קמנו מהספסל בסופו של דבר והתקדמנו בחזרה אל תוך תחומי בית הספר. כשנכנסו אל תוך המבנה פניתי אל הלוקר שלי וכתבתי כמה מילים על הדף שהיה מונח בפנים.
הצלצול הגיע.
כל מי שיצא מהכיתות דיבר על כמה שהשעה הרגישה קצרה בהרבה מהרגיל.
הגיוני, בהתחשב בעובדה שגרמתי לצלצול להגיע רבע שעה אחרי תחילת השיעור ולשעונים לרוץ קדימה.
עדי יצאה מהכיתה ונעמדה בצמוד אליי, כרגיל. חייכתי חיוך מאולץ לחלוטין וגררתי את נטלי אליי לחיבוק.
"אני הולך הביתה – אין לי חשק לשעות הבאות. אם מישהו שואל – שיחררו אותי הביתה כי אני לא מרגיש טוב, או משהו כזה." נשקתי ללחיה של הידידה הכי טובה שלי והתחלתי ללכת כשאני משאיר את כולם מאחורי.
"יוני, חכה רגע –" היא תפסה בידי ונעמדה לצדי. שיט. "אני אלווה אותך החוצה"
"את תאחרי לשיעור שלך." אמרתי בביטול ועצרתי את עצמי מלהסתכל עליה.
"אתה לא באמת דואג להשכלה שלי..." היא חייכה חיוך מסופק והעבירה את ידה על הזרוע שלי. שנאתי שהיא עשתה את זה. זה הדליק אותי. היא צודקת, ניסיתי להיפטר ממנה כדי להגיע הביתה. אני זקוק לזמן איכות עם המקום שלי. "וחוץ מזה," היא המשיכה לדבר ואני נדרכתי. "אתה נראה קצת לחוץ, אני חושבת שאני יכולה לעזור לך בזה"
"באמת עדי, הכל מצוין, אני לא לחוץ" חייכתי אליה חיוך שהבהיר איזה שקרן גרוע אני. "ואמא שלי בבית, זה באמת לא ילך. לא היום, בכל אופן" נאנחתי בשקט, מנסה להוכיח לה כמה אני מבואס מכל העניין, שאמא שלי כזאת הורסת מסיבות.
ואז עלה לי רעיון לראש.
"יודעת מה?" קטעתי את תחילת המשפט שלה וחייכתי חיוך ענק. "חנוכה מתקרב, ואני יכול לנסות להעיף את אמא שלי לכמה ימים מהבית. יש מצב שאת מארגנת כמה אנשים והמסיבה עליי?"
היא הרימה גבה וחייכה חיוך מופתע. כבר הבנתי מה עומדת להיות התגובה שלה.
"יונתן הוטר מארגן מסיבה? אנשים יבואו רק כדי לראות את המתבודד הראשי והמסתורי עורך מסיבה" היא צחקה. אני יודע שזה יגרום להמון אנשים לתהות. אני לא אדם חברותי במיוחד, למרות שדאגתי לכך שאף אחד לא יטיל ספק במעמד החברתי שלי. אבל זאת עומדת להיות מסיבה אדירה.
"את מדברת כאילו אני נמצא בתחתית הפירמידה החברתית" גלגלתי עיניים וביטלתי את דבריה בהנפת יד מלאת בוז. "תזמיני את כולם, וכשאני אומרת את כולם, אני מתכוון באמת לכל השכבה וכל מי שאת מכירה."
"אמא שלך לא תתעצבן?" היא עצרה את הליכתי עוד הפעם. זה התחיל לעצבן אותי.
"אמא שלי לא תדע." חייכתי וניסיתי להיראות נינוח. "היא תמיד נוסעת לכמה ימים עם אחי הקטן אל דודים בצפון. יהיה בסדר"
"והיא משאירה אותך לבד?" היא עטתה על עצמה פרצוף עצוב והידקה את אחיזתה סביב זרועי.
"גברת דהן הצעירה, אני מתחיל להרגיש כאילו את דוחקת בי להתבכיין על החיים העגומים שלי," ליטפתי את לחיה. המגע החם של ידי שיתק אותה לכמה רגעים. מבחינתי, היא הייתה קפואה. זה בלתי נסבל לפעמים.
"טוב, החיים העגומים שלך באמת מסקרנים, בהתחשב בעובדה שאין אפילו אחד מאיתנו, אפילו לא שני החברים הכי טובים שלך, שמכיר אותך באמת"  היא צחקקה בעצבנות קלה כשהסרתי את ידי מעליה.
"טוב, אז אני אספר לך משהו שאף אחד לא יודע," התכופפתי וקירבתי את שפתיי אל אוזנה. הנשימות שלי גרמו לה לגל של צמרמורת שעבר לה בכל הגוף. "בלילה, כשהירח מלא – אני הופך לזאב וטורף בנות יפות כמוך"
היא חבטה בי וצחקה כשהתרחקתי ממנה.
"אידיוט"
"אני באמת חייב ללכת", אמרתי בחיוך והעברתי את שפתיי על לחיה במטרה לנשק אותה. היא סובבה את הפנים שלה ונשקה לשפתיי. הנעתי את ראשי וצחקתי. "את תזכרי להזמין את כולם?"
"באמת את כולם יוני?" היא חייכה חיוך אכזרי מעט וידעתי מה עובר לה בראש שניה לפני שהיא אמרה את זה בקול רם. "גם את אלבז?" לכולם היה מושג קלוש לגבי אי החיבה הברורה שלי לשחר אלבז, אחד הבנים בשכבה. יש סיכוי קל שזאת הסיבה שלא מתייחסים אליו במיוחד.
"עכשיו כשאת אומרת את זה ככה?" חיוך זהה עלה על שפתיי. לפעמים אני ממש אוהב את הרעיונות שקופצים לי לראש. "אני אדאג לאלבז. את תדאגי להזמין את כולם. גם את החדשים"
"גם את הג'ינג'ית ההיא? יוני, מה לך ולה?" היא הרימה גבה כשהצמדתי את ידי אל שפתי והיסיתי אותה. "יוני!"
צחקתי כשהתרחקתי ממנה.
היא נאנחה והסתובבה, נכנסת חזרה אל בית הספר כשהצלצול לסוף ההפסקה מהדהד בנינו. 

מה הסיפור של תבל? מה יהיה בין עדי ויוני? מה יקרה במסיבה? מי זה שחר אלבז? מה יוני מתכנן לעשות לו? 
כל זה ועוד - בפרק הרביעי והבא של "לכתוב את העולם" טומטומטוממממממ
מה עובר עליי?
חחח לא משנה :)
אני אשמח לשמוע מה דעתכם ואם יש לכם תמונה/ שם לפרק שיתאים - מוזמנים להציע הצעות בתגובות (:

אוהבת!