'לכתוב את העולם' - סיפור בהמשכים

אז היומיים האחרונים היו הדבר הכי עמוס שהיה לי בחיים בערך... 

טוב, בעצם לא... אבל הם סתם היו ארוכים מכדי להעלות בהם פרק :)
אז באיחור קל, הנה הפרק הבא :)

אני כל הזמן מדבר על המקום שלי, המקום הפרטי שלי, זה שאף אחד לא יודע עליו, לא ידע לעולם...
אני חושב שאני מוכן לספר עליו קצת, לחלוק טיפה מידע.
המקום הזה נוצר ביחד איתי.
זה נשמע קצת מוזר, אבל הוא כמו הבית האמיתי שלי, המקום בו למדתי הכל, קיבלתי את כל הערכים שלי...
הוא נראה כמו חדר חושך, של פיתוח תמונות, אבל בעצם, תלויים שם אלפי דפים. החיים של כל העולם על פני הכדור הקטן והמוזר שניתן לי, כתובים בתוך החדר הזה. יש שם קופסאות מלאות בדפים ותיקיות, מחברות ופולדרים שעשויים בחומר שאני לא בטוח שכבר גילו כאן.
יש שם גם שידה, שתמיד מבולגנת, פחות או יותר כמו השידה בחדר שלי, ועט שתמיד מונח על השולחן.
במקום הזה, במקום שלי, אני מרגיש כאילו אני חוזר הביתה לרגע, למקום שממנו הגעתי, למקום שממנו הכל התחיל.
אני לא בטוח שאני מצליח לתאר את זה נכון.
אני תולה לאט את הדפים שהדיו עוד טרי עליהם. אלה הדפים שהכי צריך להיזהר איתם; במידה והדף נקרע, חלק שלם מרצף הכתיבה עלול ליפול. זה עסק רציני, הדבר הזה.
לא עברה דקה מהרגע שסיימתי לתלות את כל הדפים ונשמעה דפיקה בדלת הראשית של הבית. זה מוזר, אני לא מצפה לאף אחד.
יצאתי מהחדר ונעלתי אותו, כמו שאני עושה בכל פעם, אחרי שאני מסיים איתו. מי יודע מה יכול לקרות.

"תקשיבו," עדי התקרבה אל חבורת בנים שנעצו בה עיניים. "יונתן מארגן איזו מסיבה קטנה, כמה אנשים וזה..." היא חייכה במתיקות מעושה.
"יונתן?" אחד הבנים תלה בה מבט מוזר והרים גבה, "ממתי הוא עורך מסיבות?"
עדי פשוט משכה בכתפיה ונאנחה. "מעכשיו. אתם תבואו, או לא? אני צריכה להודיע לו כמה אנשים באים."
הבנים החליפו מבטים ביניהם ואחד מהם חייך חיוך מקסים מדי, שבוודאות לא היה תמים.
"אם את תהיי שם – אני מגיע" עדי גלגלה עיניים והפנתה את גבה.
גיחכתי והנחתי את ידי מאחורי גבה של נטלי, "ילדה טובה."
נטלי חבטה בידי והחניקה צחוק בניסיון לומר כמה זה לא יפה מצדי.
עדי התקרבה לאט אל תבל שישבה לבד במקום שלה עם האוזניות באוזניים. נדרכתי.
בניסיון כושל להקשיב לשיחה שלהן, התיישרתי במקומי. רן שם לב לתנועה הגלויה שלי והתחיל לצחוק.
"אחי, תוריד לחץ – קרב חתולות לא יהיה כאן" הוא גלגל את עיניו וליטף את שערה של נטלי שישבה לצידו. היא העבירה את ידה על ברכו וחייכה חיוך שקט. "אני לא חושב שתבל הזאת בדיוק בקטע שלך כמו שאתה בשלה"
"אל תדאג," חייכתי אליו והמשכתי לנסות להקשיב לשיחה של עדי ותבל,  מה שהתברר ככישלון חרוץ. "היא עוד תתעניין בי, אבל זאת לא הסיבה שהיא מסקרנת אותי כל כך"
"זה מפתיע," נטלי התיישרה והביטה אל תוך עיניי, "לא העובדה שהיא לא מתעניינת בך היא זאת שמסקרנת אותך כל כך?" היא הרימה גבה ונשענה עם הגב אל רן שעשה פרצוף עקום לרגע. תמיד האשימו אותי ביהירות. אני לא יהיר, אני באמת ובתמים יודע הכל. הנדתי בראשי וחייכתי אליה את החיוך שתמיד גורם לה להשיב לי באחד משלה. הדבר שאני הכי אוהב בעולם זה את החיוך של החברה הכי טובה שלי. "אז מה הדבר ששבה את ליבו של יונתן? ספר לנו!"
נשכתי את שפתי ועמדתי לענות לה, רק שבאותו רגע הצטרפה אלינו עדי בהליכה שכל כך מאפיינת אותה; התיק מונח על קיפול המרפק, רגל עוקבת רגל, משקפיי שמש על העיניים למרות שאנחנו בתוך מבנה ובסוף נובמבר וחיוך תמים שמרוח על כל הפנים היפות שלה.
אני נשבע לכם שזאת אחת הדמויות שאני הכי גאה בהן.
היא הרימה את משקפיי השמש שלה ועיוותה את הפה הקטן שלה למין צורה שאמורה לבטא חוסר סיפוק מסוים.
"הג'ינג'ית אמרה שאם אתה רוצה אותה במסיבה שלך – שתזמין אותה בעצמך" היא התיישבה ביני לבין נטלי וגרמה לה להרים גבה. היא מלמלה עוד כמה מילים מקסימות על התנהגותה של תבל לטעמה אבל המחשבות שלי כבר היו רחוקות משם. חשבתי על איך לגרום לתבל להגיע אל המסיבה, על איך לגרום לעדי לרדת לי מהגב ובעיקר חשבתי על איך אני גורם לעניין להתקדם הלאה. אני מרגיש כאילו אני תקוע חודשים על אותו המצב, שום דבר לא מתקדם.
הצלצול נשמע ואנחנו הסתדרנו במקומות שלנו.
יש לי זמן לתכנן את הכל עכשיו...
שיעור היסטוריה.

אוף, לא משנה כמה ניסיתי לתקן את הפרק הזה - הוא פשוט מרגיש לי לגמרי על הפנים.
מקווה שאתם אהבתם אותו בכל אופן, ושאתם סולחים לי על האיחורים הכפייתיים שלי חח

אוהבת!