לפעמים כל מה שצריכים זה אוגר

בחיים לא שלחו אותי למבחני מחוננים, וזה היה לי נורא מוזר, כי תמיד חשבתי שאני יותר חכמה מהאנשים שכן שלחו אותם. חשבתי שאולי אני מנופחת מעצמי, כי אני די נוטה להתנפח מכל סוג שהוא, אבל אז גם המורות אמרו לי שאני יותר חכמה מהאנשים שנשלחו למבחני מחוננים.

כששאלתי את המורה למה היא שלחה אותם ולא אותי, כי הרי היא אמרה לי שאני הכי חכמה בכיתה, ועוד ציינתי שלא תשקר לי כי לא טוב לאנשים לחיות בשקר (אחלה של דרך חיים לכיתה ו') - היא ענתה לי שאני יותר חכמה מכולם, אבל אני לא מחוננת. הנהנתי והלכתי להכין שיעורי בית, כי זה מה שעשיתי בהפסקות - שיעורי בית. רציתי להיות כמו הרמיוני, כי נורא אהבתי את הרמיוני. ובלי שום קשר, חברת אנשים תמיד הציקה לי והעיקה עלי. 

לא הבנתי את התשובה של המורה חודשים ארוכים, עד שלקראת סוף כיתה ו' אמרתי לעצמי שאני חייבת לדעת, אני הרי לא יכולה לעזוב מבלי לדעת!

אז ניגשתי אליה, והרגשתי טוב כי אימא עשתה לי תלתלים, ושאלתי אותה מה זה אומר. 

"מחונן זה אחד עם יכולות שכליות טובות," אמרתי לה. "ואמרתי שאני הכי חכמה, כלומר יש לי את היכולות השכליות הכי טובות מכולם כאן, לא?" 

ואז היא אמרה לי שאני לא יכולה לפתור קובייה הונגרית, ושאני לא מוצלחת כל כך בגיאומטריה. היא ציינה גם שאין לי יכולות מכניות כל כך טובות. 

"אז בעצם מחונן הוא רק אדם שטוב במתמטיקה והנדסה?" שאלתי אותה והייתי על סף דמעות. 

"בלי מתמטיקה אי אפשר להצליח את מבחני המחוננים. את צריכה היגיון ישר, אוגרו, ואין לך כזה, ואת צריכה להיות טכנית, ומתמטית. את הכי חכמה, אבל את לא מחוננת." 

ואז התלתלים בכלל לא עניינו אותי, ובכיתי המון בבית, וסיפרתי לכולם, בשביל שיקראו לי מחוננת. 

ובתיכון הגברתי אומנות ותיאטרון והייתי 3 יחידות מתמטיקה, עם 70 ממוצע באנגלית (5 יחידות כמובן, יש גבול!). ברמת העקרון הייתי בדיוק כמו אותם אנשים לא חכמים, ותמיד נחשבתי לחכמה. כל המורים חשבו ככה, גם המורים למתמטיקה. 

"היית חושבת שאני אצליח במבחן מחוננים?" שאלתי את אחת המורות בתיכון, לפני שעפתי משם כי היה לי משעמם מדי.

"לא, אין לך חשיבה הגיונית." 

העניין העצוב מכולם, שאני גם לא אמן. אני ניסיתי מאוד. ציירתי ושיחקתי והכל, אבל שום דבר מזה לא היה טוב מספיק. לא הבנתי אין אני יכולה להיות כזו חכמה אבל לא מחוננת. גם לא הייתה לי חכמת רחוב, בחיי, אתם רואים שאין לי מושג אין לחיות. שוב בכיתי ושוב כעסתי.

ואז כל החברים החכמים שלי, כי הרי הייתי בליגת החכמים, אמרו לי כמה אייקיו יש להם, ובכמה הם עוברים את סף הממוצע.

"כמה יש לך, אוגרו?" הם שאלו אותי.

"אני לא יודעת. בחיים לא שלחו אותי למבחני מחוננים." כולם פערו עיניים. זה מאוד החמיא לי, ומאוד הלחיץ אותי. "אולי כי הייתי עולה חדשה, ואתם יודעים, בזמן החטיבה כבר לא עושים את הדברים האלו..."

אני כבר לא משקרת בשביל להוציא את עצמי טוב, אגב. לפעמים אני אומרת שהלכתי לקנות משהו וחיכיתי בטור כששואלים אותי למה לקח לי כל כך הרבה זמן, כשבעצם ביליתי זמן עם עצמי על האסלה, אבל רק בעיניי צואה אני משקרת. בכל שאר העניינים אני מספרת תמיד מי אני ומה אני.

היי, אני אוגרו, כי כאן אני אוגרו, ואין לי חשיבה הגיונית. אני לא טובה בכלל במתמטיקה, ואני גם לא אמן גדול. אני לא יפה ומיוסרת, אני לא משכילה ויודעת פיזיקה וכימיה. אני גם לא יודעת יותר מדי עם ספרות והיסטוריה, אם אתם אולי חושבים שזה התחום שלי. 

אבל אני יודעת לחשוב, ואני יודעת לבקר, ואני יודעת לדבר, ואני יודעת לכתוב. אני קולטת דברים בדיוק כפי שאני לא קולטת אותם. 

אני אוגרו ואני לא מחוננת. לא משנה כמה פעמים ניסיתי ורציתי להיות - אני כנראה לא עומדת במבחנים המפוצצים האלו. ובכל זאת, החלטתי שאני אהיה חכמה מאוד, חכמה יותר מהרב, ולא משנה מה לעזאזל אצטרך לעשות בשביל זה.

כרגע אני לומדת את מערכת השמש. מחוננים הרי טובים במדע. 

~~~

אגב, כל הקטע שהייתי חכמה כל כך עד הכי בכלל לא מרשים. כיתה ו'1 לא הייתה אינטליגנטית כל כך, ובתיכו כולם עשו פוזות בשביל להצחיק. אני ידעתי שאני לא מצחיקה, אז לא ניסיתי.