לפעמים כל מה שצריכים זה אוגר

האמת שזה לא נכון, אני באמת קראתי חדשות ובאמת שיחקתי שעה (ואז בדיוק נמאס לי, והייתי שמחה שעמדתי בלו''ז), ואז קראתי קצת ואז נמאס לי. בן נפטון הוא ספר ממש לא מובן. כן, הוא מיועד לבני 14 ואולי זה מעיד משהו על מנת המשכל שלי וכו', אבל על הזין! הוא לא באמת מובן! 

אני חושבת שאני מרגישה קצת בודדה ומנסה להיאחז בזכרונות על חברים שהלהיבו אותי, אבל לא בתקופה שניסיתי פשוט לכבוש כל אחד בכל דרך, אלא כי פשוט אהבתי לדבר איתם ולהיפתח איתם. הייתי בת 12 (ואז בטוח הייתי מבינה מה קורה לעזאזל בבן נפטון) וישבתי על המחשב כל הזמן בתפוז ובמסנג'ר. אוי, כמה אהבתי את המסנג'ר. זה כמו פייסבוק, רק אפקטיבי: יכולת להוסיף סמיילים, לשנות את צבע הכתב, לשים כינוי וככה לא לגלות את עצמך. כלומר, במצב היפותטי שמישהו רוצה לדבר איתי באינטרנט, הוא היה מבקש ממני את המסנג'ר. עכשיו זה הפייסבוק, ויש המון דברים מביכים בפייסבוק, ואני בכלל לא מרוצה שיש לי פייסבוק עם תמונות ודברים מביכים אחרים. אם אהיה ראש ממשלה יום אחד אז יוכלו לקחת את תמונת היונקת שלי (עזבו מה זה) ולפרסם בחוצות העיר ובחיים בחיים לא יבחרו בי, כי אני נראית כמו יונקת. איכסה. אני חושבת שזה לא חוקי פשוט לעלות תמונות לפייסבוק של אנשים. אמנם לא הצטלמתי קרוב לשנה, ואני מרוצה, אבל היו לי חיים גם לפני השנה הזו.

ובכל זאת, בחזרה לנושא הנוסטלגיה: אני בודדה, וכשלא הייתי מטומטמת היו לי חברים דרך האינטרנט. האמת שרק חברות, כולן היו בנות. אהבתי אותן כל כך כל כך, ובגלל שכל כך אהבתי אותן אז לא עשיתי שום דבר אחר חוץ מלנסות לדבר איתן. סיימתי שיעורי בית בבית הספר בהפסקות בשביל ללכת לדבר איתן. אני חושבת שבחיים לא הייתי מאושרת כמו שהייתי מאושרת בכיתה ו'. אולי הייתי גם מאושרת בחופש הגדול שבין כיתה ז' לח', אבל לא כמו שהייתי מאושרת בכיתה ו'. וזה די עצוב, כי הייתי סה"כ בת פאקינג 12, אבל היה לי הכל. הייתי החכמה של הכיתה (והשמנה של הכיתה, אבל שמתי זין וזה עוד בונוס ענק), היו לי חברים אמיתיים, היו לי גם חברים בבית הספר, אהבו והעריכו אותי, כיבדו אותי, הסתדרתי עם ההורים, כאילו ראיתי אנימות (לא ידעתי אנגלית מאז ומעולם, רק עכשיו בערך למדתי לקרוא כמו שצריך בתכלס. סתם, אבל הבנתם את הכוונה), ואז בתחילת כיתה ז' הביאו לי את החתול המושלם שלי והתחלתי חטיבה ופשוט פתחתי במירוץ מטורף ונהניתי מכל רגע. עד שהן אמרו לי שהן לא כל כך אוהבות אותי ושברו לי את הלב. 

מאז היו בחורים. ובחורים זה קקה, למרות שעכשיו אני ממוסדת ובכלל לא זוכרת למה בחורים זה קקה. ובכל זאת, החברות הבודדות שיש לי לא באמת מדליקות בי את זה יותר - אני משועממת. אני משועממת ובודדה, והדברים היחידים שאני עושה זה בעיקר לקרוא, מעט לשחק וכמעט בקושי לצפות במשהו. אני קוראת המון דברים, אבל זהו, זה הכל. אוה, ואני גם כותבת. יופי אוגרו. 

מעניין מתי יהיו לי חברים.