ינואר 2012-
אני מסתכלת על הפנים שלמדתי לאהוב ולהכיר כ"כ טוב.. משהו לא בסדר אני חושבת לעצמי. אני תופסת את מבטו ומסמנת לו לבוא החוצה-
"את הטיול הקבוע שלנו?" אני שואלת.
"כן".
אנחנו הולכים בסלול הקבוע שלנו ברחבי בית ספר ומתיישבים במקום הקבוע שלנו.
"מה קורה איתך? משהו שונה, אתה נראה עצוב..."
אנחנו מחליפים עוד משפטים ומבטים ולבסוף הוא מתרצה:
"אני מקווה שתצליחי להבין, אני עדיין מנסה להבין את התאוריה שלי בעצמי.." הוא שולח לי חצי חיוך, אני מחייכת בחזרה.
"תראי אני מדמיין את זה כמו רכבות.. כל אחד הוא רכבת וכל אחד הוא גם תחנה.. אני מרגיש שפיספתי את התחנה שלה, שזה כבר מאוחר מידי..מה אני עושה?". הוא מביט בי ואני שותקת..
אני מעכלת את מה שהוא אמר, נושכת שפתיים ושואלת: "שלה?" .
הוא מספר ומתאר.. ואני לא שומעת רק מהנהנת והפעם אני היא זו ששולחת חצי חיוך מידי פעם ויד מנחמת.. אבל כל מה שעלה לי בראש הוא:
"למה היא? זאת שגרה בהמשך הרחוב שלי? במה היא יותר טובה? למה אני לא מספיק טובה?" והראש שלי מלא בבלאגן ומחשבות..
ואז עולה לי רק עוד מחשבה אחת-
"התנגשות רכבות".
יוני 2012-
אני לא יודעת מה עם הרכבת שלו..אני יודעת שהרכבת שלי מעולם לא עזבה את התחנה והתקדמה לעבר הבאה.
ופתאום בשבועות האחרונים לסוף השנה, ואני מרגישה שמשהו השתנה, שאולי ורק אולי הרכבת שלו סוף סוף מצאה את התחנה שלי.
אנחנו מדברים ללא הפסקה בערב שלפני וגולשים לתוך הלילה. ופתאום בתחושת אומץ לא צפויה אני מתכננת לי כבר את הדברים בראש וכותבת לו:
"מה אתה אומר.. מחר בבוקר טיול לכיכר שלנו?" (כך אנחנו מכנים את הטיולים שלנו כי יש דברים בדרך שמזכירים כיכרות).
"כן"
"סבבה. תזכור!"
.........
בבוקר-
אנחנו יושבים באותו המקום.. ופתאום אני מקללת בלב את האומץ שהציף אותי בערב לפני ושברח ברגע שהתחלנו את ה"טיול" שלנו..
אני מתחילה לדבר, מנסה לרכך את הקרקע לפני והפעם בחילוף תפקידים הוא זה שמשכנע אותי לדבר...:
"אתה זוכר את התיאוריה שלך על הרכבות?" אני שואלת.
"כן".
"אני לא יודעת איך להגיד לך את זה.. אתה.. כל השנה האחרונה.. אתה הרכבת או התחנה שלי.."(אני כבר לא יודעת איך מצאתי את המילים לסיים את המשפט..)
הוא לא יודע מה להגיד לי, הוא בהתחלה רק מביט ואז אומר במבט מנחם:
"אני מצטער, לא חשבתי.. כל הזמן הזה סיפרתי לך איך אני מרגיש ואת הרגשת ככה.. אני מצטער.. אבל מה אנחנו עושים עכשיו?"
מה אנחנו באמת עושים? אני שואלת את עצמי.
עם דמעות בעיניים אני מסתכלת עליו: "יש לנו קיץ עכשיו. נעבור את זה.. אני מצטערת ששמתי אותך במקום הזה.."
ואנחנו מדברים עוד על זה שנסתדר ונעבור את זה..וככל שאנחנו ממשיכים הלב שלי לוחש ולאט צועק..
ובראש יש לי רק דבר אחד-
"הרכבת שלי.מרוסקת לחלוטין.."
יולי 2013-
אנחנו בקשר טוב עכשיו.. כמובן לא מה שהיה אז, זה לעולם לא יחזור. הרכבת שלי השתקמה ונוסעת עכשיו, בקשר לשלו אינני יודעת.
צחוק הגורל- אותה נערה שהייתה התחנה שלו, אותה נערה מהמשך הרחוב, הפכה להיות אחת מהחברות הטובות שלי.
יצאנו במהלך השנה הזו רק פעם אחת לטיול לכיכר שלנו.. וזה הרגיש מוכר עד כאב..
וכשישבנו ביחד במקום הקבוע שלנו רק דבר אחד חלף בראשי-
"הרכבת שלי שנוסעת עכשיו מביטה מהדרך בתחנה שנהגה לעצור בה.. אבל לעזאזל, למה אני לא יכולה לדעת מהי התחנה הנכונה בשבילי?".