אני יושבת וחושבת מה לכתוב, פתחתי את הבלוג הזה במטרה לענות על הצורך של הכתיבה שלי וגם על תסתכול פנימי.
בסופו של דבר יוצא שאני כותבת לכאן פעם בחודש בערך כי באיזשהו מקום זה מרגיש לי פתטי לכתוב בכל רגע מה אני עושה..
אז אני פשוט אפרוק את התסכול שלי:
אני בת 16 וחצי, אני גרה באותו מקום 15 שנה. (שלא תבינו לא נכון אני מאוד אוהבת את איפה שאני גרה) הבעיה היא שאת גדלה עם אותם אנשים ספציפיים, שזוכרים ומכירים אותך מאז שאת זוכרת את עצמך.
תמיד הייתי מהחכמים של הכיתה (מותר להתנשא בבלוג שלך..), תמיד אהבתי ספורט מה שהוביל אותי לשנה שביעית עכשיו בטניס שבתוכם הפכתי להיות גם מדריכת טניס והשנה גם שופטת.
באיזשהו מובן הייתי "טום-בוי" אם זה ביסודי לשחק כדורגל עם הבנים בהפסקות או פשוט שעד השנה האחרונה איפור ולק לא ממש היו בראש סדר העדיפויות שלי. אני תופסת מעצמי נערה יפה, אמנם לא מהבולטות בשכבה אבל כן נראית טוב.
אז כמו שאמרתי, אני לא מהבולטות בשכבה שלי ,כן יודעים מי אני ואני ממש לא בלתי נראית אבל זהו כאן זה נגמר.
אמנם לא רואים את זה בכתיבה שלי יותר מידי (וזה משהו שאני דווקא רוצה להשתדל להכניס יותר), זה שאני בן אדם מאוד ציני וסרקסטי אז הרבה יותר קל לי להסתתר מאחורי זה מאשר לתת לאנשים באמת להכיר אותי, נורא קל לי ובטוח להסתתר תחת ההגנה של הציניות והסרקזם מאשר לאפשר לעצמי להיות מי שאני אולי כי באיזשהו מקום אני מרגישה שהחברה לא מאפשרת לי להיות מה שאני רוצה להיות...
לפני כמעט שנתיים התחילה לכאוב לי מאוד היד באיזור המפרק כף היד בזמן שהייתי משחקת טניס, לאחר מכן זה המשיך גם מעבר לשעות שעל המגרש. אז לאחר כמה זמן שהכאב נמשך הלכתי להיבדק ולעשות צילום, הרופאת משפחה בהתחלה ראתה את הצילום וחשבה שיש שם שבר אבל היה צריך להפנות אותי לאורתופד בשביל לוודא סופית את העיניין. אבל שבר מבחינתי הווה הפסקה גדולה מהטניס שתמיד היה בשבילי ה"זמן שפיות". חזרתי לבית ספר על סף דמעות, סיפרתי לכמה חברות קרובות ובערב נפגשנו כמה חברים מהיישוב בבית של מישהו.. הערב התגלגל והתגלגל ואני לא יודעת מה גרם בסופו של דבר להושיב אותנו למשחק של אמת וחובה, בכל זאת, אנחנו לא בכיתה ג'..
המשחק המשיך ובסופו של דבר הייתי בתחושה של- "נו טוב איבדתי את הטניס לזמן הקרוב אז פאק על העולם." ואני, רומנטיקנית בנפשי מצאתי את העצמי נותנת את הנשיקה הראשונה שלי לחבר טוב..
לא לקחתי את זה קשה מידי, אמרתי נו טוב, זה היה צריך לקרות מתישהו ולפחות זה היה עם מישהו שאכפת לי ממנו...
לאחר כמה ימים הייתי אצל האורתופד שאמר שאין שם שבר, בסה"כ דלקת ונתן לי הפסקה של חודש (שזה זמן קצר יחסית לפציעה).
בסופו של דבר לאחר הסיפור המרגש עד דמעות הזה, יש בי צד קטן שמתחרט על זה שככה זה התגלגל, הייתי רוצה נשיקה ראשונה רומנטית על שפת הים או לאור שקיעה או עוד משהו קיטשי. אבל אני מוצאת את עצמי היום בכיתה י"א עדיין בלי שהיה לי חבר ראשון (וכן שמעתי את כל האמירות של "זה יבוא אז זה יבוא" , "לתת לזמן לעשות את שלו") אבל אני מתוסכלת שאני רואה את כל הבנות הטיפשות בשכבה שלי שמוצאות מישהו תוך 2 דקות ואני לא יכולה שלא לתהות איך זה שרואים אותם יותר ומעדיפים אותם יותר על פני ?
אם החזקתם לקרוא את כל זה, תודה רבה.. :)
אני אפרוש בשיא.
לילה טוב!
THE PHEONIX
בבלוג זה
בכל הבלוגים
