אז התיישבתי לכתוב עוד קטע, אני עוד צריכה להתרגל לעיניין הבלוג הזה.
בכל מקרה, איך להתחיל? עברו בערך 3 שבועות מהקטע האחרון שכתבתי והבנתי שהתבגרתי\גדלתי\הבנתי בזמן הזה המון...
(ואני מצטערת אם הסגנון כתיבה שלי יהיה קצת שונה עכשיו, כמו שאמרתי השתנתי ואממ אני רוצה לנסות קצת כיוון אחר...)
אז אני אתחיל עם סיטואציה שקרתה לי לפני שבועיים פחות או יותר.. זה היה יום שבת בערב (כמה ימים לאחר שפרסמתי את הפוסט הקודם שבו כתבתי קצת על חיי האהבה הכואבים שלי..או על החוסר בחיי אהבה...), חזרתי באוטובוס עם חברים מסרט ("שוטרים מעולם אחר" - חביב מינוס) והיה לי באוטובוס קשר עין קטן וחסר משמעות עם חייל שישב באוטובוס, כשירדנו בתחנה הקרובה ליישוב שלנו אחת הבנות שהייתה איתנו נתנה לי פתק, היא אמרה שזה מהחייל וכשפתחתי היה שם את מספר הפלאפון שלו.. כמובן שהיא עשתה את זה בכזה חוסר טקט שכל שאר החברים שהיו איתנו הבינו שקרה משהו ולא הפסיקו לשאול שאלות והדבר היחידי שבכלל עלה לי לראש זה: "מה לעזאזל אני עושה עכשיו?! אני לא מהבנות שמקבלות פתק מחיילים, אני מהבנות שבדרך כלל מאחורה, שקטות לא בולטות ולבושות, בעיקר לבושות.. "
בסוף אחרי כמעט שעה החלטתי לענות לו.. (כן לא מדברים עם זרים וכל זה.. ) אבל החלטתי שאין לי יותר מידי מה להפסיד, והייתי סקרנית בטירוף , הרי אני לא מהבנות שזה קורה להן !!
הוא התנצל על ההטרדה וביפר שהוא ממש לא עושה את זה בד"כ (למרות שיש לי תחושה שאנשים תמיד אומרים את זה, אבל הם תמיד עושים את הדברים שהם אומרים שהם לא עושים הכי הרבה..)
והסתמסנו והסתמסנו והסתמסנו...... והסתמסנו יום ראשון, יום שני, יום שלישי.. והוא היה מקסים, ופתאום קיבלתי את התחושה המדוברת של פרפרים בבטן (או פילים בבטן) ואת החוסר חמצן בריאות (או במוח) .
וזה היה מדהים, והתחושה של להיות מחוזרת בפעם הראשונה זו תחושה שאני בחיים לא אשכח.. אבל אחרי חושבים (והרבה גלגלים שמתגלגלים קדימה מהר מאוד) הבנתי שהקשר והפער בין המקומות שאנחנו נמצאים הוא גדול מידי בשבילי (הבחור בן 19 וחצי..) ואני באמת לא כזו ששופטת בגלל מרחק או גיל.. אבל המוכנות הנפשית שלי לקשר בעצם התגלתה שהיא אינה קיימת בכלל..ובסוף, ביום רביעי כתבתי לו שאני מצטערת ושהוא היה מקסים.. אבל שזה לא מסתדר עכשיו (אמנם בsms יותר ארוך ומנוסח קצת יותר טוב). הוא קיבל את זה יפה.. וכאן זה נגמר.
אז קופיקו יקר (כמו שרצית שאקרא לך ואני התעקשתי על 'חייל'), אני רוצה להודות לך על איך שגרמת לי להרגיש.. על החיוך שלא ירד לי מהפרצוף.. לבחורה שהוצאת ממני.. אבל יותר מהכל שנתת לי ביטחון עצמי ובעצמי שלא ידעתי מאיפה אוכל לקבל אותו.. אולי יום יבוא וזה יהיה יותר מתאים עבורי..
אני עדיין תוהה אם זה היה המעשה הנכון..אבל יותר מהכל אני שמחה שהייתה לי את החוויה הזו..התבגרתי, קיבלתי את ההוכחה על עצמי שהייתי צריכה.
ומכאן אני חושבת, אני יכולה רק להתפתח..
The Pheonix
בבלוג זה
בכל הבלוגים
