''אתה ואני'' - סיפור בהמשכים

נועה התעוררה משנת הצהריים שלה ושלפה מייד מהמגירה שליד מיטתה את האייפון הורוד  ובדקה אם משהו חדש בעולם הווירטואלי.

היא הייתה אובססיבית, תמיד הייתה חייבת לדעת מה כולם עושים ומתי עושים, מי נפגש עם מי, מי רב עם מי, ומי חזר למי.. ובמיוחד מה עם דין.

היא קמה ממיטתה וסידרה את השורט הקצרצר שלה שאיתו היא ישנה, לקחה את המברשת שהונחה על המדף שליד המראה והחלה לסרק את שיערה החום.

היא הורידה את עדשות המגע שבטעות נרדמה איתם ושמה את משקפי הראייה שלה עם המסגרת הוורודה.

הביטה עוד מבט במראה וקימטה את מצחה כאשר נתקלה בפצעון החדש שיצא לה על הסנטר.

היא ניגשה לפלאפון שנית והתקשרה.

הגעתי לשער בייתי , הוא הייה הבית הכי גדול בשכונה שלנו, לפעמים אני בעצמי נדהמתי מהגודל שלו.

הגנן שבדיוק השקה את הצמחים בחצר שלנו נופף לי לשלום. החזרתי לו נפנוף קל.

פתאום צלצל הפלאפון ..

''הלוו'' עניתי.

''אלי !!'' צעקה נועה והרגשתי שעוד צרחה כזאת ואני אהיה חרשת לתמיד.

''אה נועי, מה קורה ? ''

'' אנחנו חייבות ללכת לקניון לחפש בגדים !! א-י-ן לי מה ללבוש לבית ספר ליום הראשון וזה פאקינג עוד 3 ימים.." צווחה באוזניי. 

"על מה חשבת ? " שאלתי וגלגלתי את עייני.

נועה הייתה החברה הכי טובה שלי והיחידה גם שבאמת יכולתי לסמוך עלייה, היא ידעה עלי הכל.  

שכחתי להגיד לנועה שזה יום השנה למותה של אמא שלי.. והעדפתי כבר לוותר על שיחה דיכאונית ומלאת רחמים איתה, דווקא לא יזיק לי לשנות את אווירה ולהתאוורר קצת.. לשים מעלי את המסכה עם החיוך המזויף.

''נראה לי על איזו חצאית או שמלה ..''

''טוב אז תהיי בסנטר ב7 במקום הקבוע.''

''טוב מאמי''  

'' ביי בובי '' אמרתי וניתקתי את הפלאפון.

הרמתי את ראשי , פניתי להיכנס לשביל בייתי ופתאום ראיתי רכב חדש שלא ראיתי אף פעם בשכונה שלנו, ואני אחת שמכירה את כולם וכולם אותי..

הרכב השחור היוקרתי חנה לפתע בדיוק בחנייה של הבית שצמוד לביתי.

אף אחד לא גר בבית הזה כבר שנתיים.. הבעלים שלו עברו לקנדה המתווך שלהם התקשה למכור את הבית בגלל המחירים של הבתים באזור הזה.

מהחנייה יצאו גבר ואישה בערך בשנות ה40 לחייהם, שניהם היו בלונדינים על גבול הלבקנים, ממש בהירים, האישה לבשה שמלת מיני שחורה יוקרתית והגבר שאיתה לבש חליפת עסקים שישבה בצורה מושלמת על גופו.. פניהם היו חסרות הבעה. שמה אנשים יוכלו להבחין ברגשותיהם.

מייד אחריהם יצא נער שנראה בגילי, בערך בן 17 .. הוא נראה שונה מהם לגמריי..

שיערו היה חום ופרוע, גופו נראה מוצק ושרירי.

הוא לבש חולצה משבצות מכופתרת וג'ינס זרוק עם נעליי אולסטאר שחורות, ואוזנות גדולות הונחו על צווארו.

הסגנון שלו היה שונה לגמרי מרוב הבנים שיצאתי איתם ומידידים שלי, הם תמיד היו טיפוס של מותגים והיה חשוב להם איך הם נראים.

זה לא שהוא לא היה נראה טוב.. פשוט שונה, הוא לא התאים לנוף של השכונה שלי.

מצאתי את עצמי בוהה בו במשך דקה או שתיים.

לפתע הוא התקדם לכיווני וניגש אליי, באותו רגע לא הבנתי מה קורה, הרגשתי בלבול.

''את עושה את זה לעיתים קרובות ?" שאל בחיוך מתחכם כאשר הוא עמד ממש ליידי.

"אא.. מה ? " שאלתי בבלבול.. התבוננתי בו מקרוב, תווי פניו היו עדינים ומושלמים אך אם זאת היה לו מבט גברי , עיניים עמוקות וחומות..

''בוהה באנשים''

"אל תתלהב מעצמך...'' עניתי באדישות, או לפחות ניסיתי.. אך מבפנים לבי פעם בחוזקה.

הוא גיחך לעצמו והפנה את גבו כדי ללכת.

''אתה גר פה עכשיו? '' שאלתי בפתאומיות.

''כן.. מסתבר שאנחנו שכנים.. אז כדאי שתכיני את עצמך לזה.'' חייך חיוך שובב.

''איך קוראים לך? שאלתי , ועוד לפני שהוא הספיק לענות אימו הוציאה את ראשה מהחלון של הקומה השנייה בבית וקראה לו ''דניאל... תעלה הביתה.''

''דניאל.. האא..'' מלמלתי בחיוך. ''נראה שאימא שלך קוראת לך..'' הפעם אני הסתובבתי ללכת..

''זאת לא אמא שלי'' אמר בלחש, והחיוך השובב על פנוי נהפך למבט רציני יותר.

''מה זאת אומרת?'' הסתובבתי חזרה ושאלתי.

''היא לא אמא שלי, ובעלה לא אבא שלי.. האנשים האלו הם המשפחה האומנת שלי.'' אמר והחל להתרחק במהירות מהשטח של בייתי חזרה לבית שלו.

עמדתי שם מספר שניות עד שראיתי שהוא נכנס פנימה. לא הבנתי מה קרה איתי הרגע, אני לא חושבת שחשתי בעבר את התחושה שעוברת בגופי עכשיו.

הסתקרנתי.

זהוו.. מה דעתכם ??