''אתה ואני'' - סיפור בהמשכים

מקווה שתהנו

-פרק 2-

לפתע שוב צלצל הפלאפון.

על המסך היה רשום ''דין''. ולבי החל  לפעום בחוזקה.

דין שליו היה גבר החלומות של כל אישה. כשהוא היה נכנס לבית הספר בבוקר באיחור האופנתי שלו עם החיוך המושלם שחשף שיניים לבנות בוהקת אין בת שהוא לא הצליח להמיס, וגם אותי.  אני מודה.. עיניו המעט מלוכסנות, כחולות וקורנות ממש יכלו להפנט מרוב יופי.. שיערו הבלונדיני המעט מבולגן, אבל החלק שבאת קשה היה לפספס זה גופו החטוב והשרירי, כאילו ליטשו אותו היטב בפוטושופ ועשו עבודה מוצלחת מאוד.

אבל דין ואני היינו רק ידידים, תמיד ידעתי שהוא היה רוצה מעבר לזה ואני לא אשקר,  כשמישהו כמו דין שליו רוצה אותך.. לסרב לו? זאת התאבדות חברתית. אבל לא במקרה שלי. משחקי החתול ועכבר שאני ודין שחקים בניינו מושכים את תשומת הלב של כולם.. מה ששם אותנו במרכז העניינים.

''שלום למלכה היופי של בית ספר..''

''רק של בצפר?'' שאלתי בפלרטוט.

''מלכת היופי של העולם! ''

''חחח" צחקתי. ''מה קורה?''

''מעולה יפה. רציתי להגיד לך שיש מסיבה מחר בבית של טומי, יש לו בית ריק..''

''מה משהו גדול ?''

''כמו שאת מכירה את טומי הוא הזמין את כל העולם. יהיה צפוף בקיצור.. תבואי ?"

"זורם. "

"יופי אלי, אז תגידי לחברות שלך גם .''

''טוב מאמי...  ביי'' מלמלתי וניתקתי.

             נכנסתי לביתי.  כמה שהוא ענק, ככה הוא גם ריק מאנשים.                אבל אני   כבר רגילה לכך מגיל קטן.

לפתע ראיתי את התיק של אחי דן בסלון והבנתי שהוא בבית.. לקחתי את התיק ועליתי לקומה השלישית לעליית הגג שזאת הקומה של דן, פתחתי את דלת חדרו ...

''אלי !!" צרח עלי הוא קם בבהלה והעיף ממנו את הבחורה הערומה שהייתה מעליו.

"OMG דן! תנעל את החדר פעם הבאה."

"פעם הבאה תדפקי !!" צעק וזרק עליי כרית.

"אדיוט" מלמלתי.

זרקתי את התיק שלו על הרצפה יצאתי משם במהרה.

כל כך שנאתי שהוא מביא בנות הביתה..שנאתי בעיקר את היחסים בינינו, הוא תמיד מתנהג אלי בקרירות ואדישות.  בפעמים המעטות שהוא היה בבית הוא היה עובר מולי ואפילו לא מרים את ראשו. כמו שני זרים מוחלטים.

''המציאות היא לא ענן של צמר גפן מתוק וסוסי פוני עם שטרות כסף מסביב. לא לכולם יש חיים ורודים כמו שלך אז תצאי קצת מהבועה ששאת נמצאת בה..'' הוא אמר לי פעם.

אבל מי הוא שהוא ידבר בכלל על מציאות.. הוא זה שבורח ממנה עם הסמים שהוא עושה כל הזמן, עם הטיולים הארוכים לחול והחברים מהפגרים שלו. דעתי על סמים הייתה ממש חד משמעית והיא הייתה כזאת בעיקר הודות לו. לפחות על זה אוכל להגיד לו תודה.

ירדתי למטבח ומזגתי לעצמי כוס מים. ניסיתי להירגע.

עליתי לחדרי וחיטטתי בארון הבגדים הענקי שלי, לבסוף הוצאתי סקיני ג'ינס כהה וחולצה אדומה פשוטה.

פשטתי את הבגדים שלבשתי. אספתי את שיערי הארוך ונכנסתי לחדר האמבטיה שנמצא בחדרי.

עשיתי מקלחת מהירה. יצאתי והתעטפתי במגבת.

התחלתי להתלבש.. איפור , שיער, עקבים והייתי מוכנה.

ראיתי בפלאפון שכבר 18:30

העפתי מבט מעבר לחלון חדרי שפונה לביתם של השכנים החדשים , ראיתי את הנער המסתורי.. דניאל, יושב מול המחשב בחדר חשוך.. חלון חדרו היה ממש מול החלון של חדרי.

לפתע הוא הרים את מבטו והסתכל לכיווני.

זזתי משם במהירות,. לקחתי תיק קטן ושמתי בו אודם, מראה קטנטנה, את הפלאפון שלי  וירדתי למטה, לקחתי את המפתחות למכונית שלי ויצאתי.

דניאל ישב מול המחשב בפינת חדרו.

הוא שנא את השכונה שבה הוא גר כעת, שכונה של אנשים שכל מה שחשוב להם זה מעמדם הכלכלי, הבגדים שהם לובשים ומה שאחרים חושבים עליהם.

למרות שהוא חיבב את משפחתו האומנת החדשה, הוא התגעגע לבית הקודם שבו הוא היה גר, ובעיקר למשפחה האומנת הקודמת שהייתה לו. למרות שלא היה להם רכוש רב והאם נאלצה לעבוד ב2 עבודות על מנת לפרנס את שלושת ילדיה הביולוגים ואת דניאל, הם העניקו לו הרבה חום ואהבה.. אבל בגלל שהמצב הכלכלי שהם התדרדר יותר ממה שהיה, הוא לא יכל לגור אצלם עוד והעובדת הסוציאלית נאלצה למצוא לו משפחה חדשה, עמידה יותר.  דניאל היה רגיל לעבור בין משפחות אומנות כל חייו, עד שהוא היה מתרגל למשפחה אחת – הוא נאלץ לעבור למשפחה אחרת. תמיד הסיבות היו דומות, הם התחרטו ולא רוצים עוד ילד, אין מספיק כסף, זה אף פעם לא היה מסתדר בסופו של דבר. ולכן נשבע לעצמו שהפעם הוא לא נקשר הוא לא רצה להתאכזב שוב. 'זה תמיד יהיה אותו הדבר. אף פעם לא יהיה אחרת.' חשב לעצמו.

לפתע נפתחה דלת חדרו.

"איך אתה מתאקלם בינתיים ? " שאלה האישה.

"בסדר נוגה.. " מלמל.

"נלך מחר לקנות לך ספרים וציוד לבית ספר שתלך אליו."

"טוב.."

"זה בית הספר הכי יקר וחדש שנפתח.. קוראים לו רויאל-היי, נשמע מבטיח לא ?" חייכה.

"נשמע מושלם לשכונה הזאת." ענה באדישות תוך כדי שהוא המשיך לשחק במחשב.

"אני באמת רוצה שתנסה להסתדר שם.." התקרבה אליו וליטפה את גבו "אל תבוא בגישה הזאת של הילד החדש והאפלולי, תנסה להשתלב.. נקנה לך גם קצת בגדים חדשים ואז תוכל לזרוק את הבגדים הישנים שלך.."

"טוב לי עם מה שיש לי."

"בסדר חומד.. אני רק מנסה לעזור לך." מלמלה ויצאה מחדרו.

דניאל חיבר את האוזניות לפלאפון שלו, נשכב על מיטתו והחל לשקוע במחשבות.

בליבו הוא בכל זאת קיווה שהפעם זה כן יהיה אחרת.

נכנסתי לסנטר והלכתי למקום שקבעתי להיפגש עם נועה. ראיתי אותה כבר יושבת שם.

"נועית" חייכתי לעברה.

"סוף סוף.. תמיד באיחור אופנתי. " צחקקה.

היא קמה והתחלנו להיכנס לחנויות, לקנות שטויות .. למדוד בגדים.

בסופו של דבר אני קניתי מטופ-שופ גופיית תחרה לבנה רחבה שורטס ג'ינס בהיר קצרצר כמו שאני אוהבת.

נועה קנתה ג'ינס ארוך צמוד בצבע אפור וגופייה אדומה יפה כזאת..

קנינו גם עוד שטויות כמו לקים, צעיפים, תכשיטים.. אנחנו בזבזניות :)

"אה שכחתי להגיד לך.. דין התקשר אלי, יש מסיבה בבית של טומי מחר.. "

"דין התקשר ?" שאלה מופתעת.

"כן.. מה את בשוק ?"

"סתם לא.. חשבתי שאמרת שאת מנסה להתרחק ממנו קצת.." "אז אמרתי.. " חייכתי.

"הוא לא מתאים לך אבל אלי." "למה את חושבת ככה ?" "כי..הוא פלייר כזה , את יודעת שהוא לא היה רציני אם אף אחת שהוא יצא איתה.." "מי אמר שאני רצינית ?" "אני רק לא רוצה שהוא יפגע בך.." "בי ?" גיחכתי. " את יודעת שאף אחד לא יכול לפגוע בי."

אני נהניתי מאיך שהיחסים ביני לבין דין מתנהלים. ידעתי מה אני שווה.  בבית ספר שלי כולם תפסו ממני, הייתי מלכת הדבורים בכוורת שנקראת 'רויאל היי'.

הבנות בשכבה.. או שהן רצו להיות כמוני, או שהן רצו להיות החברות הכי טובות שלי.

והבנים ? תמיד הייתי מוקפת בהם.

אבל ברור לי שגם היו לי הרבה שונאים.. גם חלק מהאנשים שהיו קרובים אלי שנאו אותי בליבם, אבל ידעתי איך להתנהג ולתמרן אנשים כאלו.

"נו את יודעת למה התכוונתי אלי.. אני רק מנסה להיות חברה טובה."

"אני יודעת נועה.." חייכתי. "נלך לאכול?" "כן.. אני גוועת!!"

התיישבנו בבית קפה והזמנו כל אחת סלט ומיץ תפוזים.

פתאום ראינו את דין, טומי ואלעד חולפים מולנו.

"אלעד... " צעקה נועה.

אלעד הסתובב ואחריו גם דין וטומי.

"מה אתם עושים פה ?" שאלתי בחיוך וקמתי לעברם וחיבקתי אותם אחד אחד.

נועה קמה אחרי וגם אמרה להם שלום.

"באנו לקנות קצת שתייה למחר.."

"אה ." מלמלתי בחיוך.

הסתכלתי על דין.. הוא נראה כל כך טוב. גם טומי ואלעד נראו ממש טוב, אבל דין.. היה לו גוף שזוף וחטוב והוא התלבש מדהים. כמו שאני אוהבת. הבטתי עיניו הכחולות והעמוקות. עיניים זה האיבר שאני הכי אוהבת באנשים. אני מסוגלת לבהות שעות בעיניים. 

"אתן באות מחר בנות? " שאל טומי.

"ברור" קפצה נועה.

"ואת אלי ?" שאל אלעד בפתאומיות וקלטתי את המבט שנעץ בו דין.

"שאני לא אבוא למסיבה ?" חייכתי.

"חחח טוב בנות אנחנו נלך.." אמר דין ומייד בא לתת לי חיבוק חזק.

"ביי מאמי" לחשתי לאוזנו. ונשקתי לו בלחי אך הוא זז מעט וזה יצא ממש ליד הפה. והפרפרים בבטני כבר חגגו להם.

ביי בנות" טומי אמר.

אלעד הסתכל עליי ואז הסתובב ללכת עם טומי ודין.

"טוב. אלעד כל כך דלוק עלייך.. זה ברור." נועה אמרה פתאום.

"הוא חמוד.. אבל הוא רק ידיד שלי." "וגם דין ר-ק ידיד?" הדגישה.

"את יודעת מה אני מרגישה לדין.." "אני חושבת שאת מחפשת אקשן, ואת יודעת שעם דין לא יהיה חסר לך."

לא היה לי כוח לדבר איתה על זה יותר.. אז פשוט שתקתי.

חשבתי קצת בליבי.. אלעד באמת התנהג מוזר קצת בתקופה האחרונה כל פעם שהייתי בסביבה.. קיוויתי שאני רק מדמיינת את זה, אני רציתי את דין ולא בא לי שאלעד יפגע אם יקרה משהו ביני לבין דין, שהיה חבר הכי טוב שלו.

המשכנו להסתובב קצת ואחרי חצי שעה בערך חזרנו הביתה.

פתחתי את דלת ביתי..

"אלי ??"

שמעתי מכיוון הסלון.

התקדמתי וראיתי את אבא שלי בחליפה מחויטת ולצד רגלו מזוודת עסקים כזאת.. יושב על הספה וצופה בטלוויזיה עם כוס קפה וקרואסון.

"היי אבא" מלמלתי בשקט.

"מצטער שפספסתי אותך היום באזכרה.. הייה לי עיקוב של שעה בטיסה .."

"זה בסדר.." חייכתי.

"ראית שהגיעו שכנים חדשים לבית שלידינו ?

"כן.."

"ראיתי שם ילד בגילך.." אמר "נראה קצת אבוד.."

"למה אתה חושב ככה ?"  שאלתי

"הוא נראה קצת.. איך להגיד את זה.. שונה, לא שייך. את לא חושבת ?" "שפטת בגלל המראה החיצוני שלו?"  עקצתי.. אבל מי אני שאטיף לו, אני בעצמי הסתכלתי עליו כעל עוף מוזר.

"אולי כדאי שתנסי לעזור לו להסתגל.." אמר לפתע.

"אני ?" גיחכתי.

"לא יזיק לך לשנות קצת את מעגל החברים שלך.. לתת הזדמנות לאנשים ששונים ממך.."

"אתה בכלל לא מכיר את החברים שלי.." מלמלתי ועליתי לחדרי בעצבים. אין לו זכות להביע דעה מתי שמתחשק לו והוא נמצא בבית. הוא לא מכיר את האנשים שסביבי. הוא לא משותף במה שקורה איתי רוב הזמן.. אין לא זכות.

סידרתי את הבגדים החדשים שקניתי בארון, הורדתי את האיפור ואספתי את שיערי לקוקו גבוה.

החלפתי לשורט קצר וגופייה רחבה שאני אוהבת לישון איתה.

שוב זרקתי מבט מעבר לחלון חדרי, לכיוון שפונה לחדרו של דניאל.. לא נראה ששום דבר השתנה מאז שיצאתי, ראיתי אותו עדיין באותו מקום. יושב עדיין מול המחשב שלו בחדרו החשוך..

הסתכלתי על השעה.. 22:45 .

לפתע שמעתי את הפלאפון שלי מצפצף.. קיבלתי SMS.

"יפה שלי.. שיהיה לך לילה טוב !! " כתב לי דין.

חייכתי , הרגשתי פרפרים בבטן מרוב אושר.

"גם לך בוביי 3> " עניתי.

לא ידעתי עוד מה היחסים בינינו בדיוק.. אבל ידעתי לאן זה מתקדם.

            תגיבוו !!

נועה התעוררה משנת הצהריים שלה ושלפה מייד מהמגירה שליד מיטתה את האייפון הורוד  ובדקה אם משהו חדש בעולם הווירטואלי.

היא הייתה אובססיבית, תמיד הייתה חייבת לדעת מה כולם עושים ומתי עושים, מי נפגש עם מי, מי רב עם מי, ומי חזר למי.. ובמיוחד מה עם דין.

היא קמה ממיטתה וסידרה את השורט הקצרצר שלה שאיתו היא ישנה, לקחה את המברשת שהונחה על המדף שליד המראה והחלה לסרק את שיערה החום.

היא הורידה את עדשות המגע שבטעות נרדמה איתם ושמה את משקפי הראייה שלה עם המסגרת הוורודה.

הביטה עוד מבט במראה וקימטה את מצחה כאשר נתקלה בפצעון החדש שיצא לה על הסנטר.

היא ניגשה לפלאפון שנית והתקשרה.

הגעתי לשער בייתי , הוא הייה הבית הכי גדול בשכונה שלנו, לפעמים אני בעצמי נדהמתי מהגודל שלו.

הגנן שבדיוק השקה את הצמחים בחצר שלנו נופף לי לשלום. החזרתי לו נפנוף קל.

פתאום צלצל הפלאפון ..

''הלוו'' עניתי.

''אלי !!'' צעקה נועה והרגשתי שעוד צרחה כזאת ואני אהיה חרשת לתמיד.

''אה נועי, מה קורה ? ''

'' אנחנו חייבות ללכת לקניון לחפש בגדים !! א-י-ן לי מה ללבוש לבית ספר ליום הראשון וזה פאקינג עוד 3 ימים.." צווחה באוזניי. 

"על מה חשבת ? " שאלתי וגלגלתי את עייני.

נועה הייתה החברה הכי טובה שלי והיחידה גם שבאמת יכולתי לסמוך עלייה, היא ידעה עלי הכל.  

שכחתי להגיד לנועה שזה יום השנה למותה של אמא שלי.. והעדפתי כבר לוותר על שיחה דיכאונית ומלאת רחמים איתה, דווקא לא יזיק לי לשנות את אווירה ולהתאוורר קצת.. לשים מעלי את המסכה עם החיוך המזויף.

''נראה לי על איזו חצאית או שמלה ..''

''טוב אז תהיי בסנטר ב7 במקום הקבוע.''

''טוב מאמי''  

'' ביי בובי '' אמרתי וניתקתי את הפלאפון.

הרמתי את ראשי , פניתי להיכנס לשביל בייתי ופתאום ראיתי רכב חדש שלא ראיתי אף פעם בשכונה שלנו, ואני אחת שמכירה את כולם וכולם אותי..

הרכב השחור היוקרתי חנה לפתע בדיוק בחנייה של הבית שצמוד לביתי.

אף אחד לא גר בבית הזה כבר שנתיים.. הבעלים שלו עברו לקנדה המתווך שלהם התקשה למכור את הבית בגלל המחירים של הבתים באזור הזה.

מהחנייה יצאו גבר ואישה בערך בשנות ה40 לחייהם, שניהם היו בלונדינים על גבול הלבקנים, ממש בהירים, האישה לבשה שמלת מיני שחורה יוקרתית והגבר שאיתה לבש חליפת עסקים שישבה בצורה מושלמת על גופו.. פניהם היו חסרות הבעה. שמה אנשים יוכלו להבחין ברגשותיהם.

מייד אחריהם יצא נער שנראה בגילי, בערך בן 17 .. הוא נראה שונה מהם לגמריי..

שיערו היה חום ופרוע, גופו נראה מוצק ושרירי.

הוא לבש חולצה משבצות מכופתרת וג'ינס זרוק עם נעליי אולסטאר שחורות, ואוזנות גדולות הונחו על צווארו.

הסגנון שלו היה שונה לגמרי מרוב הבנים שיצאתי איתם ומידידים שלי, הם תמיד היו טיפוס של מותגים והיה חשוב להם איך הם נראים.

זה לא שהוא לא היה נראה טוב.. פשוט שונה, הוא לא התאים לנוף של השכונה שלי.

מצאתי את עצמי בוהה בו במשך דקה או שתיים.

לפתע הוא התקדם לכיווני וניגש אליי, באותו רגע לא הבנתי מה קורה, הרגשתי בלבול.

''את עושה את זה לעיתים קרובות ?" שאל בחיוך מתחכם כאשר הוא עמד ממש ליידי.

"אא.. מה ? " שאלתי בבלבול.. התבוננתי בו מקרוב, תווי פניו היו עדינים ומושלמים אך אם זאת היה לו מבט גברי , עיניים עמוקות וחומות..

''בוהה באנשים''

"אל תתלהב מעצמך...'' עניתי באדישות, או לפחות ניסיתי.. אך מבפנים לבי פעם בחוזקה.

הוא גיחך לעצמו והפנה את גבו כדי ללכת.

''אתה גר פה עכשיו? '' שאלתי בפתאומיות.

''כן.. מסתבר שאנחנו שכנים.. אז כדאי שתכיני את עצמך לזה.'' חייך חיוך שובב.

''איך קוראים לך? שאלתי , ועוד לפני שהוא הספיק לענות אימו הוציאה את ראשה מהחלון של הקומה השנייה בבית וקראה לו ''דניאל... תעלה הביתה.''

''דניאל.. האא..'' מלמלתי בחיוך. ''נראה שאימא שלך קוראת לך..'' הפעם אני הסתובבתי ללכת..

''זאת לא אמא שלי'' אמר בלחש, והחיוך השובב על פנוי נהפך למבט רציני יותר.

''מה זאת אומרת?'' הסתובבתי חזרה ושאלתי.

''היא לא אמא שלי, ובעלה לא אבא שלי.. האנשים האלו הם המשפחה האומנת שלי.'' אמר והחל להתרחק במהירות מהשטח של בייתי חזרה לבית שלו.

עמדתי שם מספר שניות עד שראיתי שהוא נכנס פנימה. לא הבנתי מה קרה איתי הרגע, אני לא חושבת שחשתי בעבר את התחושה שעוברת בגופי עכשיו.

הסתקרנתי.

זהוו.. מה דעתכם ??