והו! הגענו לפרק אחרון, יקיריי. הגיע הזמן לסיים את הסיפור של איתי ואלעד, הכל כך-כל כך בעייתיים האלה.
אני מתרגשת, ואתם?
וניתן לסיום להתחיל:
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרק עשירי (אחרון): אני אוהב אותך (חלק III מתוך שלושה חלקים)
אירועי הפרק הקודם- נעמי, אמו של אלעד, נפטרה מסרטן. אלעד נעלם עם גבר, ואיתי לא נותן לו להסביר את עצמו. איתי חוזר לשתות, מקבל עצות, ונזכר במשפט חשוב שמזכיר לו מה אלעד בשבילו. מה האהוב שלו בשבילו. השאלה היא- האם זה ייגמר בסוף טוב?
((הערת הכותבת: אני לא מבטיחה כלום, רבותיי))
אלעד לא ענה בפלאפון הנייד ולא בבית. טוב, זה הגיוני שלא ירצה לענות לי, נכון? אוקיי, איתי. אוקיי. עשית טעויות, הגיע הזמן לכפר עליהן. רק לשבת בכנסייה ולהתפלל כל היום לא יפתור את הבעיות שגרמת. נשמתי עמוק. אני הולך להחזיר אותו אליי וזה סוף פסוק. ואז הפלאפון, שעוד היה בידי, זמזם וקפץ בטרטור נוראי. אמא. איזה יופי, רק אל תהרסי לי את המצברוח.
"מה אתה חושב לעצמך?!" היא צרחה לתוך הפלאפון בזעם. הרחקתי אותו מהאוזן ומצמצתי בהפתעה.
"מה-"
"בן חמור אדיוט שלא יודע להעריך שום דבר! מה נראה לך שאתה משאיר את הבית ככה בלי לסדר, או אפילו לומר תודה? הא! עוזב את הבית בלי התראה מוקדמת!"
"הייתי צריך לזוז מוקדם-"
"אתה יודע... אתה יודע כמה דאגתי?!" היא צעקה. "למי לא התקשרתי, למי! אפילו למשטרה התקשרתי!"
"ואליי לא התקשרת," הצלחתי להשחיל משפט בין הצרחות.
"טוב, אתה אף פעם לא עונה."
זאת הייתה השיחה הכי דפוקה שהייתה לי איתה אי פעם.
ניתקתי ונאנחתי בעייפות. כן, היא הצליחה לעייף לי את הצורה עם הצרחות שלה. אבל לא עייף מדי בשביל לצאת לדרך. תפסתי את המפתחות ומיהרתי למכונית. בבקשה תעבדי, מכונית יקרה שלי. קדימה, גרוטאה מזדיינת שלא שווה כלום. בעטתי לה בצד.
ואז היא הצליחה להתניע סוף סוף. מכונית מזוכיסטית חמודה שכמותה.
הגברתי את הרדיו לפול ווליום, ממלא את המכונית במייקל ג'קסון והביטלס, ממלא לעצמי את המצברוח ומנסה להישאר כמה שיותר רגוע. הגיע הזמן. אני אמצא אותו בבית של נעמי, אתנצל כמו שצריך, ואנחנו נשלים. אני לא מקווה שזה יצליח; אני יודע שזה יצליח.
בבקשה שזה יצליח.
הדרך לבאר שבע לא לוקחת יותר מחצי שעה אם אני אגביר את המהירות. אולי כדאי להביא משהו איתי? עצרתי בצד, קניתי שלושה פרחים כחולים מהמוכר באיזו חנות פרחים נידחת. מה אני עוד יכול לעשות? להביא לו בונבוניירה?
המוכר חייך אליי. "לבחורה מיוחדת, הא? הצבע הכחול."
האדמתי. "פשוט תעטוף את זה יפה."
המשכתי בנסיעה, כשהגעתי למשפחת רוסו. השער היה פתוח. נכנסתי בשקט, מחטיף מבט בקבר שבהק לאור השמש. גם הדלת של הבית הייתה פתוחה. נכנסתי פנימה בשקט.
"איתי?" לחשתי. שום תשובה. הבית נראה בדיוק כמו שהשארנו אותו לפני כמה ימים, כשהייתי כאן; נקי ומצוחצח ומסנוור. התיישבתי על הספה החומה, מצמיד את הרגליים ומניח אגרופים על הברכיים. נאנחתי בקול.
אני מניח שאני פשוט אחכה לו כאן.
אוף.
עברו כמה שעות עד ששמעתי קולות מהחצר. את הקול של אלעד הצלחתי לזהות, אבל של את השני... אולי זה האריאל הבלונדי הזה? שיט. לקחתי את הדברים שלי וחיפשתי מקום להסתתר בו, קפצתי מאחורי הספה. יופי. הגעת עד לפה ואתה בורח? איזו פתטיות לשמה. אבל אני לא רוצה להפריע אם זה חשוב. הצצתי כך שלא יראו אותי.
אלעד נכנס ראשון, והמבט שלו היה טרוד ועייף. הוא לבש חולצה שחור לבן נופלת וכתפיית תחרה, מכנסיי ג'ינס קצרצרים ונעלי בובה שחורות. זה גירה לי את הצורה, אבל שמרתי על שקט. הוא נמך, או שאני מדמיין? אומרים שאנשים מתנמכים בזמני לחץ, לא שאני רומז פה משהו. הוא התיישב על הספה, והתזוזה של הקפיצים הקפיצה לי את הלב. אחריו נכנס - כמו שחשבתי - אריאל, לבוש באופן סטנדרטי לחלוטין, ג'ינס רחב וחולצה צמודה שהראתה את השרירים שלו. הוא חייך, ועמד מול הספה בידיים שלובות.
אלעד נאנח. "סיימנו? אני יכול את הכסף שלי?"
"עוד לא," אמר הבלונדי, מחייך עוד יותר. "לא קיבלתי את הפאנסרוויס שלי עדיין."
פאנסרוויס?
"אין סיכוי, זה לא היה בדיל."
מה?
"אז לא תקבל שום כסף. אני משלם על הסקס, לא על יציאות וסרטים."
לא יכול להיות. סגרתי את הפה עם כפות הידיים, מחניק השתנקות.
"שיהיה." אלעד נעמד, הלך לדלת ופתח אותה לרווחה. "אני ממילא לא צריך את הכסף שלך יותר, כשזה נגמר. לך מפה."
אריאל רק המשיך לחייך. "בחייאת עכשיו, אלעד! אתה מוותר בגלל משהו שולי כל כך?"
שולי, מה? רציתי לדחוף לבלונדי הזה בקבוק בירה לתוך התחת, שיסתום. אלעד נשאר אדיש ופתח את הדלת עוד יותר. "צא. החוצה."
אריאל הפסיק לחייך. המבט שלו היה מריר, והוא חלף על פני אלעד במהירות. טוב שפטרנו! חמור אדיוט ובלונדיני. ((הערת הכותבת: אין לי שום דבר נגד בלונדיניים, אם הדבר פגע במישהו))
אלעד סגר את הדלת והחליק עליה עד שישב על הרצפה, נשען על הקיר. הוא נאנח בהקלה, וגירד את השיער. השיער שלו גם ארך, נכון?
עכשיו הוא ממש נראה נשי. קלטתי אודם חזק מרוח לו על הפה, והריסים שלו נמשכו במסקרה שחורה (?), והיה לו לק אדום. הוא נראה כמו... לא, לא כמו אישה.
הוא נראה כמו זונה.
נאנחתי בשקט. הגיע הזמן שאני אצא מהמחבוא הדפוק הזה. "אלעד," לחשתי.
הוא קפץ כמו חתול שעשו לו קישטה ועלה על שולחן המטבח. "מ-מ-מי זה?" מלמל. התאפקתי לא לצחוק. "אני רציני!"
"תרגע, זה רק אני." הוא התיישב על השולחן, חשב לשנייה, התרכז בקול, ניתח אותו. ואז עטה על עצמו את המבט האדיש המת שהיה עליו קודם.
"אה. זה רק אתה."
הוא עדיין לא מבין שאני יכול לראות מתחת לכל המסיכות האלה שלו?
קמתי ממאחורי הספה, נתקל בשולחן שליד. "אח... איזה עץ קשה, אינעל העולם. אה, אלעד, תקשיב שנייה."
הוא התחיל לצחוק. הבטתי עליו בבעתה. "שמעת, נכון? שמעת את השיחה."
בלעתי את הרוק היבש שהצטבר לי בגרון.
הוא קרסל את הרגליים המגולחות שלו, נשען על שולחן השיש. חייך חיוך קטן. "נו? עכשיו שגילית את האמת, מה אתה חושב? מגעיל, לא? דוחה, לא ככה?" החיוך הפך לחיוך גדול יותר עם שיניים, והוא הביט ישירות אליי. "איזו עבודה מצאתי לי, נכון?"
"תפסיק," אמרתי. "זה לא עובד עליי בכלל, כל הקטע הזה?"
"איזה קטע? הקטע שבו אני אומר לך שאני זונה שמחפש כסף מחלאות?"
"לא הקטע הזה, אני כבר יודע שזה נכון," נאנחתי והנחתי את ידיי על המותניים. "הקטע של החיוך המזוייף שמרוח לך על כל הפרצוף."
הוא כיסה את הפה עם היד שלו במהירות.
"תקשיב לי עכשיו," אמרתי. "יש לי משהו מאוד חשוב לומר." תגיד את זה, תגיד את זה!
"אני לא רוצה להקשיב לך," הוא מלמל מתחת לכף היד. "אמרתי שזה נגמר."
"ולי אין מה לומר בנושא?" אמרתי בחצי קול, מנסה לתפוס את המבט שלו. "תסתכל עליי, אלעד."
"אין לך מה לומר בנושא, כי כבר אין נושא. תקלוט. אני כבר לא, אתה מבין?"
בלעתי רוק. "אתה כבר לא מה?"
"לא מעוניין בך. בכלל. זהו, סוף פסוק." אלעד עצם את העיניים ונשם עמוק. "אז אל תנסה להתנצל או משהו. the game is over."
כהות חושים מוזרה שכזאת. הרגשתי שאני מאבד שליטה בעצמי. רק רגע, אבל רציתי לומר לו משהו חשוב. העולם שלי לא יחזור למסלולו בלעדיו. רק רגע אחד.
"אתה כל כך לא..." לא יכולתי לדבר. הרכנתי את הראש. אלעד שתק.
שתיקה מביכה.
כמה דקות.
וכלום.
"אני יכול לפחות להישאר הלילה?" לחשתי. הוא שלח אליי מבט. "המכונית מקרטעת, בקושי פועלת. אני אתקן אותה מחר ואזוז. מבטיח."
"אני מניח שזה בסדר," לחש גם הוא. "תישן על הספה."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הגיע הלילה. הוא הגיע ממש מהר, ולא שמתי לב אליו יותר מדי. הוא פשוט הגיע. ישבתי חבוק על הספה החומה הארוכה, נושם כמה שיותר בשקט שאני יכול. אלעד היה בקומה למעלה, בחדר של אמא שלו זכרונה לברכה. נאנחתי.
זה באמת נגמר אם הוא לא מעוניין בי יותר, נכון?
אבל... אולי נוכל לפחות לחזור להיות...?
עליתי במדרגות. דפקתי בדלת חדר השינה. "אלעד?"
"היא פתוחה," ענה מבפנים.
נכנסתי לחדר, סגרתי מאחוריי את הדלת הישנה. אלעד ישב על המיטה בישיבה מזרחית, מסתכל בפלאפון, לבוש בחולצה ארוכה אפורה ובוקסר שחור. התיישבתי בכיסא ליד. "אנחנו יכולים פשוט לדבר? כמו פעם?"מלמלתי לבסוף. הוא הרים את ראשו מהצג.
"המ?"
"אתה החבר היחידי שנשאר לי," הסברתי את האמת. "תוכל לפחות לחזור להיות כזה?" הוא הביט בי בהשתהות, הפה שלו רטט.
"אתה... לא נגעל?"
"אם אני לא נגעל מהומואים וטרנסים ושחורים ופורנו לסביות וליצנים עם איפור מוגזם, אני לא אגעל מזונה," אמרתי בחיוך. "ואני לא אגעל אף פעם מהחבר הכי טוב שלי. אם אתה מסכים לחזור להיות בתפקיד הזה."
אלעד נראה אדום יותר לפתע, אבל רק לשנייה. "אני... מניח שכן... ומה זה הקטע של הלסביות?"
הייתי מאושר. הייתי באמת מאושר.
אולי חברות כזאת איתו היא מספיק.
הייתי כל כך מאושר.
"הי, תפסיק עם המבט הזה!"
אה? עשיתי מבט?
"סליחה..." ניערתי את הפרצוף. אוקיי, עכשיו הגיע הזמן לדבר על משהו חשוב. "טוב, אתה רוצה להסביר לי מה... העניין?"
"תדייק?"
"מה הקטע עם הבלונדי?"
הוא בלע בקול. "אה, זה." נשם עמוק. "התחלתי ב'עסק' הזה לפני שלוש שבועות בערך, כשגיליתי שאמא חולה בסרטן."
נאנחתי. הוא ניסה להתחמק מהצרות בעזרת זה? ((הערת הכותבת: וכאילו שאתה יותר טוב, שתיין)) "ועשית את זה בשביל...?"
הוא הביט בידיים שלו. "רציתי להרוויח כסף מהיר. די בלילה אחד ואני יכול לקבל 700 אם אני רוצה, אתה מבין? ואז, אז יכולתי... לשלם לה לטיפולים... לעזור לה..."
כמובן שזה מה שהוא רצה. איך יכולתי להעלות בדעתי שזה היה בשביל לברוח?
לכן הוא התראה עם הבנזונה השני.
ואני חשבתי...
הוא גיחך בעצב. "אבל, כמו שאתה רואה, איחרתי את המועד. היא כבר התמוטטה, לא נתנה לי אפילו צ'אנס אחד לעזור לה. היה לי כל כך הרבה כסף, אבל... אה, בכל מקרה," חזר להביט בי, "הבחור הזה לא עוזב אותי מאז, בן של זונות. מבקש לטייל, מבקש ללכת לסרט. הבטיח כסף, מה כבר יכולתי לומר? הוא יודע איפה אני גר, הרי. הוא יודע לחפש אותי אם אני לא אצא איתו לקנות קולה במכולת לבוש כמו זנזונת."
לאיזה בוץ הכנסת את עצמך, אלעד?
"למה שלא תחזור פשוט ותעבור לאבא שלך?" הצעתי.
"הוא לא מוכן לדבר איתי. צריך את הזמן שלו, 'תה יודע," אמר ושיחק עם היד ביד השנייה. "חוץ מזה, אם אני אעזוב לא יהיה מי שישמור על הבית הזה."
"הוא גם ככה היה פתוח היום," אמרתי. "אתה לא נועל כשאתה יוצא?"
"פתוח?" הוא נבהל בשנייה. "הוא היה פתוח?"
"אל תגיד לי שלא אתה השארת אותו פתוח," מלמלתי בלחץ גם אני. הוא נד בראשו לשלילה. "לאחד מה... לקוחות שלך יש ספר?" ((הערת הכותבת: 'נוסף' באנגלית, נ ו))
"לא, מה פתאום. אני לא עד כדי כך אדיוט." אמר ושילב את ידיו. "כנראה שפשוט היה פורץ או משהו."
פורץ. שהשאיר בית כזה יפה ומצוחצח והכל במקום.
don't fuck with me.
"אני אשאר על המשמר למטה לכל מקרה," אמרתי, וקמתי מהכיסא.
"מה עם השטויות האלה?" הוא כיווץ את הגבות. "אני לא היפהפייה הנרדמת."
"כדאי שתהיה, השקיות מתחת לעיניים שלך נוראיות."
"מה? שמתי מייקאפ, דאמיט!"
טרקתי את הדלת, משתדל לא להתפרץ בצחוק.
שכבתי על המיטה, מאושר. למה אני כל כך מאושר? כי הוא חזר לדבר אתי? ואולי כי עבר כל כך הרבה זמן מאז הייתה לנו שיחה נורמאלית? (גם כן נורמאלית.) כמעט נרדמתי לגמרי, כששמעתי קול פיצוח של מנעול וחריקת דלת. צללית ארוכה נכנסה פנימה, מוארת על ידי הירח. שיער בלונדיני שטני ועיניים אפורות וגדולות.
ידעתי שהמכוער הזה יצוץ מתישהו.
בפועל ניסיתי לשמור על דממה, למרות שרציתי לכסח לו את הצורה ולהשאיר ממנו רק אוזן למזכרת. אולי הוא יעזוב כשיראה שאני שוכב כאן? שיחשוב שאלעד 'לא פנוי'. הוא התקרב, הרגשתי אותו ממש קרוב. ואז הרגשתי נגיעה בצוואר, והיד שלו מיששה אותה וירדה למטה. הי, איפה אתה נוגע, חתיכת בנזונה מזדיין?!
החטפתי לו בבת אחת אגרוף לפרצוף, בלי לרחם. הוא עצר, הוציא את היד מבתוך החולצה שלי ובאיטיות מרח את הדם שירד לו מהאף. הבנזונה חייך, מביט בי בכעס. "אתה לא אוהב? ממ? חשבתי שבאת לכאן בשביל שהוא ייתן לך את זה?"
"תסתום את הפה המזדיין שלך," סיננתי, ולפני שיכולתי להגיב הוא רכן מעליי והתחיל לחנוק אותי.
"כחגע," ניסיתי לנשום, נאבק בו בקושי. סליחה, אם הייתי יודע שהוא הולך לחנוק אותי, הייתי מטעין את הריאות שלי במכסה שלמה של גז חמצן. בעטתי בו בכח, לא נראה שזה הזיז לו. הוא רק צחק כל הזמן, מריח ממריחואנה חריפה. ((הערת הכותבת: סוג של סם, הכי מוכר))
"הזונה הזאת שלי," הוא מלמל בין הצחקוקים. "מי אתה חושב שילם לה לבגדים האלה?"
"זה- גכחף," נאבקתי לנשום, "הוא לא זונה יותר!" לא היה לי חמצן לחשוב.
שמעתי בקושי את הצעדים במדרגות. טיפופים על הפרקט. קרובים יותר וקרובים יותר.
"תעזוב אותו! תעזוב!" אלעד צעק ליד האוזן שלי.
האחיזה נלחשה, יכולתי לנשום שוב כמו שצריך. השתעלתי, קצת דם, החזקתי את הצוואר בכאב. איזה חרא. אריאל קם מעליי, והצמיד את עצמו על אלעד, שלא היה מוכן לזה והחליק לגמרי על הרצפה הנקייה (הזכרתי שנקייה מדי) בקול חבטה.
"תראו מי הזונה הקטנה שהתעוררה!" אריאל צחקק מעליו, יושב לו על הבטן או משהו כזה. רד ממנו! הי! הגרון שלי נשרף. נסיתי לזוז, אבל הוא פשוט שרף. אלעד גיחך אליו בחזרה, בלי שום הומור.
"אמרתי לך שאני לא צריך את הכסף המזדיין שלך," אמר באדישות גלויה, תוקע לאריאל מבט בעיניים שהרתיע אותו קצת, "ואז אתה פשוט מנסה לאנוס אותו?" הי. הי, זה לא... אני אמור להיעלב מזה? "ולא מספיק, אחרי שאתה חונק אותו לעצמך שמה, מה תכננת לעשות? לדפוק את הראש בקיר כמו אדיוט?" אוקי, זה ממש היה מכוון אליי. השתעלתי עוד קצת.
אריאל חזק לצחקק בלי לחכות, ואני הצלחתי לפלוט "מריחואנה" מהשיעולים. אלעד הבין, הוא ניסה לקום מתחתיו, אבל ברור שאריאל האבו-גבר הזה כבד פי שניים ממנו. "לא לא לא, אני אגלה לך בדיוק מה התכוונתי לעשות," גיחך וקירב את עצמו לאוזן של אלעד, לוחש בקול חזק. "התכוונתי לקבל את הפאנסרוויס שהבטחת לי."
אלעד האדים בשניה, כמו שאני בטח האדמתי. מכעס. כעס מזויין על הבנזונה. "כמו שהבחור הזה אמר מקודם," הקול של אלעד כבר לא היה יציב יותר, אריאל רק חייך, "אני לא מוכר את עצמי ככה יותר. לך מפה לפני ש-"
"לפני שמה??
"לפני שזה!"
הכתי אותו מאחור עם הרגל, בדיוק באמצע עמוד השדרה. הנחש עדיין התנגד, ומשכתי לבעוט בו, נתתי כמה אגרופים, צעקתי כמה קללות. ולבסוף הוא פשוט וויתר וברח בצליעה מהבית. "וברוך שפטרנו," מלמלתי בכעס, מסתכל עליו יוצא מהשער ונועל. כשחזרתי, אלעד היה עדיין על הרצפה, מכסה עם הידיים את הפנים, והשיער מחליק לו דרך האצבעות. רכנתי לידו, ישבתי לידו. ליטפתי לו את הגב, הוא קצת רעד.
"סיימת עם זה," מלמלתי. "זהו. ונראה לך שאני משאיר אותך פה לבד."
"אתה גר בתל אביב, אדיוט. ברור שתשאיר אותי לבד," הוא מלמל מתחת לאצבעות.
"נכון, אני גר בתל אביב." הסכמתי. "וגם אתה, אם תרצה לחזור." אלעד הרים את המבט שלו אליי. "בתור שותף לדירה?"
הוא חייך, הרים את היד, חיכה שגם אני, אגרפנו את כפות הידיים ונתנו כיף כזה שרק אנחנו מבינים.
"בטח. אם לא אכפת לך לגור עם זונה לשעבר."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אלעד עבר לגור אצלי בבית, בתור חבר טוב שלי. זה הספיק לי? בינתיים כן. נזכרתי מתי התחלנו לצאת, כבר היה סוף אפריל. בינואר זה היה? כן, ביום הולדת שלי. כבר כמעט חצי שנה עברה. ואיזה בלגאנים בחצי שנה.
עבר שבוע מאז עבר אליי. כמובן שהוא מיד הרגיש כמו בבית, זרק את עצמו על הספה ושתה את האקסלים שלו, ואני מיעטתי לשתות בירה. הייתי טרוד בקשר לארנונה, אבל פתאום הוא הביא כמות בלי הגיונית של כסף ("העסק הצליח באותו תקופה...") שהצילה לי את התחת מהעירייה. אבא שלו עדיין לא מדבר איתו, אבל הוא ידבר. אני מאמין שכן.
סיימתי את העבודה במשרה-חלקית שלי באותו יום, כשעברתי עם המכונית ליד הכנסייה המוכרת. טוב, חשבתי. הגיע הזמן לווידוי האחרון.
נכנסתי בשקט, וכרגיל הכומר היה שם עם הפלאפון הנייד המעצבן שלו. לפני שהוא בא להטיף לי, או אפילו הספיק להסתכל עליי, אמרתי. "זאת הפעם האחרונה לזמן הקרוב." וחייכתי. הכומר הביט בי רגע נוסף, וחייך גם הוא (הייתה שם טיפת עצב? איש זקן?).
"לך על זה," אמר. "תן את מה שיש לך."
הלכתי למושב הראשון, וממולי הפסל הצלוב והקדוש משיש. הצמדתי ידיים, עצמתי את העיניים. והתחלתי.
"אבי," הקול שלי הדהד ברחבי הכנסייה השוממת, "הרבה דברים עברו עליי בזמן האחרון. בהתחלה החבר הכי טוב שלי ((הערת הכותבת: באנגלית my best friend)) התוודה לפניי באהבה, ולא הבנתי על מה לעזאזל הוא מדבר. לאט לאט הבנתי מה זאת ההרגשה הזאת של לאהוב מישהו. אבל איבדתי את זה בדרך, חשבתי ששתייה היא הפתרון. חשבתי שאנשים אחרים יצליחו למלא את המקום החסר. דווקא מהמקור הכי לא צפוי, כלומר מכאן, ומחזיון כנראה שלה, וגם מהאמא המוזרה המעצבנת והזקנה שלי, הצלחתי להחזיר אליי את ההרגשה הזאת של הרגש הזה. רציתי לתקן דברים, אבל האהוב שלי רוצה אותי בתור חבר טוב בלבד.
אני יכול להסתדר עם זה, מבין? אבל אני מתוודה כאן, את הווידוי האחרון שלי. אני אוהב אותו. כל כך כל כך אוהב אותו שאני אקריב את את כולי בשביל שהוא יהיה מוגן, כל כך אוהב אותו שלא משנה לי איזה מין בן אדם הוא. העולם שלי יפה עכשיו, רואה? יש משפט שאומר 'העולם שלך יפה יותר, כשהעולם שלך הוא האהוב שלך'. זה פתטי? אני חושב שזה נהדר. אבל לא יכולתי לומר לו את זה. אולי זה היה נגמר אחרת אם הייתי אומר. מה אתה חושב?"
"יכול להיות. אני כבר מרגיש אהוב יותר."
הוא עמד שם. אני לא יודע כמה זמן, אבל הוא עמד שם, מחייך, משלב ידיים. כיווצתי את הגבות, והעברתי מבטים בינו לבין הכומר שרק הביט בצג הפלאפון.
"אתה- מאיפה- ואתה! אתה לא טורח לומר לי שמישהו מסתכל עליי בזמן ווידוי?"
הכומר רק מלמל, "לא ראיתי שהוא נכנס."
אלעד התקרב, ישב לידי ברגליים שלובות, עדיין מחייך. התכופפתי אליו. הגבות של עדיין היו מכווצות. "מה אתה מחייך כל כך?"
הוא הביט בי. התקרב יותר. פתח את הפה, ואני את שלי אינסטינקטיבית. נישק, וגם אני. הרגשתי חום שוב, שמילא לי את כל הגוף. הרגשתי נהדר. יותר נהדר ממה שהרגשתי לפני הכל, באותה הופעה של אורי חזקיה.
הייתי פשוט מאושר.
מזווית העין ראיתי את הכומר מעיף מבט מהפלאפון, נחרד לו ((הערת הכותבת: הכנסייה די קתולית, אז...)), אבל בולע את זה יפה יפה ומתחיל לשיר בזיופים. הרשיתי לעצמי להתנתק מאלעד ולנעוץ מבט בכומר. "מה אתה עושה?"
הוא הפסיק את השירה הצורמת ומלמל, "אמרתי שזה לא נגמר עד שהכומר הזקן שר. לא אמרתי?"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אחרית דבר:
לא התאפקנו, וכשחזרנו הביתה עשינו את הסקס הזה שלא עשינו כבר כמעט חודש (זה היה נהדר ואני אמשיך לא לפרט ולכו תירקבו). אלעד עדיין רצה להישאר לגור איתי, אבל אמרתי לו שאין סיכוי, כי אז אני אתרכז רק בו ולא בשום דבר אחר וזה ידפוק לי את הלימודים או משהו. הוא עשה שולם עם אבא שלו, חזר הביתה, ומאז אנחנו כאן. אני כבר בן 25, הוא 24. כבר מארגנים את החתונה שלנו (אפילו הכומר הזקן הסכים לחתן אותנו, נחמד מצדו).
השאלה היא כזאת:
מי ילבש את שמלת הכלה?
נ.ב- אלעד לבש אותה בסוף.
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרק עשירי סוף.
"סיבה לנסות" סוף.
אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעע
היה לי כיף לכתוב את הפרק הזה (במיוחד כי הקבנוס שאכלתי היה טעים וכי אני מסריחה מזיעה וגם יש לי עבודה! ווהו, להכניס הכל לסוגריים אחד), ואני מקווה שהוא מספיק מושקע!! הייתי צריכה להפסיק באמצע כי אח שלי השתלט על המחשב. טוב נו.
אז... הפוסט דמויות יעלה בקרוב, אבל בגלל שחברות שלי עדיין מכינות אותם, ויש לי עבודה (ווהו) וגם כל העניין הזה של המגמת כתיבה (שאנשים מתחילים לחשוב שאין סיכוי ואני מנסה להסביר שיש פאקינג סיכוי) הפוסט יתעכב קצת, וכנראה שהסיפור הבא בהתאם.
אוהבת מלא מלא מלא, הלכתי להתכונן לעבודה (כמה פעמים הזכרתי את זה כאן?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת