The Flying BooBs

קמתי בבוקר לקריאה של אמא. "היא מאושפזת," אמרה. "סבתא גוססת ומאושפזת במיון והיא חסרת הכרה. זה הסוף."

"הסוף?" שאלתי שאלה רטורית.

"היא תמות בעוד כמה שעות," אמא חזרה, אולי בשביל להסביר גם לעצמה את הדבר. היא לא הייתה בהיסטריה, וזה הרגיש כאילו ביקשה ממני להוציא את הכלבה לטיול. הדמעות זלגו מבלי שיכולתי לשלוט בהן.

"אני הולכת לבית החולים. את באה אתי?"

התלבטתי. ידעתי שאני אבכה ואהיה הרגשנית שלא עוזרת, מצד שני רציתי שהמוות שלה יחסן אותי לעתיד, ומצד שלישי... ידעתי שלא אוכל להמשיך לחיות בשקט אם העובדה שלא הייתי שם במותה, של האהובה הזאת, סבתא שלי. מי שהייתי איתה בכל הילדות כמעט.

"אני באה איתך," אמרתי וקולי היה חנוק.

"אל תבכי," אמא אמרה ויצאה מהחדר. "היא מתה כשהיא לא סובלת. קחי איתך בקבוק מים."

תהיי חזקה, אמרתי לעצמי. תהיי חזקה.

יצאנו עם המכונית לכיוון בית החולים. אמא הצטרכה להודיע לכל המשפחה (אבי, אחי, אח שלה, בן דוד, בת דודה, דודה, אישה לשעבר של אח וכדומה) שסבתא בדרך לסוף, ובכל פעם שאמרה שוב את המשפט "כן, אמא שלי... שטף גדול במח, כן... אין סיכוי, כן... אין מה לעשות... היא? במושב האחורי, לא מפסיקה לבכות... קשה מאוד, כן..." מדקרה של כאב עברה לי ברקה ומפי יצאה יבבה שלא אגדיר כחרישית. 

תהיי חזקה. תהיי חזקה.

נכנסנו לבית החולים, בדרך לשם אמא לא הפסיקה עם השיחה של "כולנו ניגמר ככה ממילא" בנסיון להרגיע אותי ו"מזל שיש לנו אחת את השניה" בנסיון להרגיע אותה, פגשנו את אחי דרור בן ה-34 שהספיק לישון רק שעתיים ועיניו היו אדומות- תהיתי אם מבכי או מעייפות. המשכנו לעבר המיון, מצאנו את אחיה של אמא. לגמתי מהבקבוק וחנקתי את הדמעות. החזקתי לאמא את היד והתרחקתי מאחי שלא ממש מתקשר אתי בכל מקרה. מחצתי את הבקבוק.

ואז הגענו אליה. היא הייתה מונשמת בחמצן וכשהרגשתי אותה היא הייתה קרה. אמא הביטה בה במבט שבור שבפעם הראשונה ראיתי באותו יום. היא הניחה יד על מצחה ויד על חזהה, מחממת אותה עם החום שלה.

תהיי חזקה. תהיי חזקה...

אנחנו מועברים למיון פנימי ו'. המסדרון בדרך למחלקה זו נראה כמו מסלול לחדר מתים, המקום חצי תת-קרקעי וחסר צבע, חוץ מאיזו תמונה של דשא מימיני ותמונה של צבי משמאלי. אני זועמת על רופא שמשחרר אוויר מהאף בצחוק לידינו. אני לוחצת לאמא את היד. אני מרגישה בחילה קלה ושוב לוגמת מהבקבוק.

תהיי... חזקה...

הגענו למחלקה, מתקינים את סבתא בחדר, אנחנו יושבים לידה ויש ריחוק ביני לבין אמא לבין אחי. אני שוב חונקת את הדמעות ושונאת את עצמי על כך שאני רגישה מדי. סבתא מחרחרת. היא מרימה את היד ואמא מחזיקה אותה, סבתא לוחצת לה את היד. עדיין חסרת הכרה. אמא שולחת לנו מבטים כל הזמן. היא מדברת עם הרופאים ומבקשת שלא לחבר אותה למכונות ולתת לה למות בשקט, עם נוגדי כאב. אבל לא אספירין, היא אלרגית לאספירין. המדינה המזדיינת לא מרשה להרדים את סבתא למוות נצחי. אני נזכרת בשיעור מחשבת ישראל האחרון, אירוני שבדיוק דיברנו על הגוסס ועל מתי מותר להרוג אותו, ושזה לא תקף במדינת ישראל. אני לא רוצה לראות אותה מחרחרת וסובלת.

אמא מתעייפת, אומרת שהיא תקרא לדוקטור, "תחזיקי את היד שלה במקומי," מבקשת. אני מהנהנת, משאירה בצד את הבקבוק שכבר ריק מתוכן ויושבת ליד מיטתה של סבתא, מחזיקה את ידה ולוחצת. דרור מסתובב במקום, חוזר, הולך שוב, חוזר, בסוף מתקרב ואומר " מה שלום ליידי?" הוא לא דיבר אתי מעל לחצי שנה, לא יודעת איך לענות. "בסדר," חטמתי את שפתיי כשסבתא שוב החלה לחרחר. נעצתי את אצבעותיי בבשר ידה, ליטפתי את מצחה. היה לה את הריח של סבתא שלי, אבל סבתא שלי תמיד הייתה יותר טוב מהמצב הזה. דרור מניח יד על מצחה של סבתא ונועץ בה מבט כאוב, זה מרגש אותי ואני שוב חונקת דמעות.

הוא יוצא מהחדר. אני לוקחת נשימה ובקול רועד מדברת אליה.

"היי סבתא. אני אוהבת אותך. אבא אמר לי למסור לך ד"ש, למקרה שלא.... יספיק. ליידי בסדר. רציתי ללמוד איך להכין את הבורקיטס והפיז'וניקוס שלך, אבל לא הספקתי לשאול... גם לא לבקר... לפני ש... אמא ודרור פה... אני מאוד.. אוהבת אותך..." נישקתי את מצחה והיה לו טעם מלוח, העברתי אצבעות בשיערה האפור והדליל.

תהיי חזקה............

דרור חזר שוב, שאלתי אותו "אתה רוצה להחזיק?"

העברתי לו את ידה והוא החזיק בה והעביר את אצבעו על גב כף היד. אמא אמרה "דרור, לא ישנת, לך לישון ואודיע לך מתי..." הוא הנהן ונישק את מצחה ואמר, "ביי, סבתא." לא חנקתי את הדמעות ונתתי להן להתגלגל על לחיי, ודרור עזב.

אבא הגיע, דיבר עם אמא על דברים, חיבק אותי ושוב בכיתי. לפתע קם והחל לצלם את סבתא, התחלתי שוב לבכות. "די," ביקשתי. "אבא, די."

"זאת מזכרת," הוא אמר, "ונראה לה את התמונות כשהיא תתעורר."

כאן אני נשברתי. כאן הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתנפץ לרסיסים.

"תגיד, איבדת את השפיות?!" אמא כעסה עליו.

תהיי חזקה... את לא יכולה להיות חזקה. תהיי בכל זאת חזקה......

היינו שם במשך כמה שעות. היינו צריכים ללכת. לא רציתי ללכת, ובאותו זמן רציתי. יצאנו משם, ואמא התחרפנה, נכנסה להיסטריה, מדברים קטנים. 

"את חושבת שאת היחידה שקשה לה?! אה?! תעני לי כשאני שואלת אותך!! מה את חושבת לעצמך?!"

נכנסנו הביתה. לקחתי פריזמה (כדור נגד דיכאון) ונכנסתי לחדר. התייפחתי בכרית. ולבסוף... זה עכשיו. אדישה. אדישה לחלוטין. מחר השפעת הכדור תפסיק ואני שוב ארגיש את המוות מרחף מעליי. שוב ארגיש את האבידה הגדולה שעוד לא נאבדה לי.

שוב אשמע רחש של דבר המתנפץ בתוכי עד לאינסוף.

המשפט הזה לא נחוץ כאן, אבל קיטשיות תמיד בריאה וטובה בשבילנו.

.

.

.

לנשום.

לנשום.

לשאוף ולנשוף. לנשום.

להוריד את הלחץ. לנשום עמוק. אבל איפה האוויר?

מתי הוא יגיע?

האם הוא יגיע?

האם הוא יגיע אליי?

האם מגיע לי אוויר?

ואם הייתי מתרכזת בזמן שלי בלי אוויר, האם הייתי מצליחה להפסיק לפחד?

הם הורידו ממני את הציפיות רק כדי שלא אגיע למצב שבו אני נחנקת. מנטלית, פיסית, הכל הולך. עכשיו אני משקיעה רק במה שבאמת חשוב לי, דברים שבהם אני רוצה להוציא ציונים טובים בשביל העתיד שלי. נראה מה יקרה. 

תקופת בגרויות. זה כל כך מוזר. בתחילת השנה עוד הרגשתי כמו ילדה בת 12, כיתה ו', אין לחץ, מאה בהכל, כל הילדים קטנים ומטומטמים והמורות רק רוצות לברוח מאתנו. ועכשיו... זה כאילו עברתי בזמן שנתיים מהחיים שלי בשתי שניות, אבל לא בדיוק. 

כל כך מוזר.

מביא לתהיות.

השתוקקות לאוויר תמיד הייתה ותישאר לי. יהיה התקף או לא יהיה. תמיד היה חסר לי קצת, תמיד הייתי צריכה להתנשם הרבה אחרי ריצה אולי יותר מהאחרים, תמיד הייתי צריכה להפסיק לשיר באמצע השורה כדי לנשום שוב, תמיד הייתי רגישה לסיגריות במרחק של 10 מטר ממני, תמיד הרגשתי חולה בצפון תל אביב עם כל הרעלים שבאוויר.

טוב נו, אלה לא תירוצים לכלום. אלה עובדות.

למה אני כותבת על זה בכלל?

רציתי לכתוב על זמן.

מה זה זמן?

זאת הרגשה שנשארת בזכרון ועוברת לפי הדברים שנעים מסביבנו, שמש ששוקעת, עננים זועמים בלילה חשוך. זה פחד מהנורא מכל. זאת שמחה והנאה מהסביבה. זה עצב שמתמשך לנצח. ואולי הנצח הוא קצר יותר משתוכלו לדמיין במוחכם.

דמיינו שדה פרחים שטוף שמש. אתם יושבים על הדשא הירוק והרך ומריחים את הפרחים, עוצרים לרגע את הריצה התמידית שלכם לכל מקום, אולי גם עוזבים את הסמארטפון המזדיין שלכם בצד. עובר זמן, ומה זה זמן? זה שעמום, זה געגועים לטכנולוגיה ולרעל ולאנשים עם רעל, זה הבחנה ביתושים ובחרקים נוספים העולים לכם על הגוף, זה אדרנלין וזה כאב ברגליים. ואז קורה דבר מופלא; כל אלה גורמים לזמן לעבור לאט מאוד, כל כך לאט שאינכם מסוגלים לסבול זאת. אתם קמים, מחזיקים בסמארטפון היקר שלכם, מדברים עם הבן זוג, והופה! הפלא ופלא, השמש שוקעת ונהיה חשוך. מה קרה? הזמן עבר בזעף, עבר אתכם כאילו הייתם עוד עלה נידף של סתיו.

ביי ביי, שדה פרחים. שלום לך, מציאות משעממת יקרה!

ומה כל זה אומר?

עוד דוגמא. דמיינו את עצמכם בשיעור בכיתה. נכנסת מורה מאוד משעממת, מאוד מאוד מאוד משעממת, למחשבת ישראל, ומתחילה לדבר. מה זה זמן? זמן זה השמיעה של הדיבור שלה, שנעשה לפתע מאוווווד איטיייייי, זאת הרגשה של זיעה וחום מהחלון הפתוח, גרון יבש, לחות, התקתוק הקולני של שעון הכיתה והזמן עובר מאוד מאוד לאט. ואז מה קורה? מתחילים לדבר עם חבר (בהתכתבות, בדיבורים, בפלאפון), מתחילים לצייר, לקשקש, לקרוא ספר, לעשות בדיחות, לשחק בפלאפון, לשמוע מוזיקה באוזניות... ולא עברו שתי שניות, צלצול. סיום השיעור.

כמה שהזמן עף...

את השנה הזו אינני זוכרת, אך בכל זאת אני כן. אני זוכרת זכרונות של חברים ודברים שעשיתי וחוויות, אבל הכל מרגיש לי כאילו היה בעברי הרחוק ולפני כמה שנים טובות, כשמתברר שהיה רק לפני חודשים ספורים. מדהים, לא? גם החוויות הרעות וגם הטובות, נראות לי כה רחוקות...

כי אני חיה עכשיו ולא אז. וחוץ מזה יש לי זיכרון כמו של דג. זה קצת מוריד מהפואנטה של הפוסט הזה.

המסקנה של הפוסט:

טכנולוגיה זה חרא. אוויר צח זה טוב. מחשבת ישראל זה לא חשוב בתכלית. אוויר זה מצויין. מח של דג. מה אמרתי שוב?

פיס. אנד. קיס

אני לא בטוחה כי עוד לא כתבתי אותו. עכשיו אני אכתוב חוחו. ושוב ההערה: סיפור זה עוסק באהבת בנים. לא אחראית לתוצאות ._.

ושאלה- מה דעתכם? לעמוד על שלכם, או לתת לגדולים לבחור בשבילכם? ומה אם הם לא יודעים מהחיים שלהם, מה עושים אז?

נא להשתדל להנות.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

פרק שביעי: פלאשבק בסגנון מיינדפאק

אירועי הפרקים הקודמים- איתי עדיין בשוק ממה שהוא וחבר הילדות שלו, אלעד, עשו בשישי בלילה. הוא מתנחם בזה שהצליח לעבור את הפחד הגדול שלו מהעבר, בעזרת סטירה מצלצלת במיוחד. איתי מגלה שאמא יודעת הכל, וכרגיל המח נמס לאיטו ממחשבות רבות מדי. ואולי כדאי לעשות פלאשבק לעבר...?

גשם. גשם חזק אפף את תל אביב, אנשים ומטריות הסתובבו בכל פינה. ערב השתחל עוד לפני שהובחן, והלילה כיסה את השמיים.

"איתי," אלעד לחש. "גשם. אני מפחד." הוא החזיק את ידו של החבר טוב שלו, רועד מהכפור. איתי טפח על ראשו ועל פניו חיוך מלא בשיני חלב שעוד לא נשרו.

"אל תדאג, אני אגן עלייך!" הבטיח בקול הציפציף שלו.

שני הילדים הקטנים בני ה-8 ו-7 הלכו בחשכה, שהופרעה בקטעים על ידי פנסי הרחוב המהבהבים. נתקלים באנשים, ולא מוותרים. נרטבים תחת מטר הגשם, ועדיין לא מוותרים. האמהות בטח חוששות לילדיהם, אבל לא משנה להם. יש להם מטרה, והם ישיגו אותה.

"איתי," אלעד נדנד. "איתי."

"מה יש?"

"קר לי."

הם עצרו. איתי הסתובב אחורה, פשט את מעילו הגדול וכיסה בו את אלעד הקטן. אחר ליטף את ראשו ברוך. "יותר טוב?"

אלעד הנהן. הוא רצה לשאול אם גם לאיתי קר, אבל הוא כבר המשיך בדרך הארוכה לגינה החשוכה. אלעד שמר על הקצב, מחכך את ראשו במעיל הצמר.

והנה הם הגיעו למחוז חפצם. הגינה יכלה להיות חשוכה לגמרי; אבל כמובן שתאורה טבעית הייתה לה. אלעד ואיתי המהמו באהדה.

"אתה רואה?" איתי הצביע על הכוכבים הנוצצים, מבט מתלהט על פניו. "אלו פניני הלילה שלנו. ואתה רואה אותו כאן?" הצביע למקום אחר, ואלעד עקב אחריו במבטו. "זה ה'יהלום הגדול'."

הירח המלא והגבשי הביט בהם מלמעלה, באמצע השמיים, אמצע העולם. הגשם אמנם טשטש את ראייתם, אבל להתפעל הם לא הפסיקו. הם הניחו לעצמם להתיישב על העשב הלח.

"כל כך יפה!" מלמל אלעד, לוטש מבט בעיניים חומות גדולות. "למה כל הפנינים באים רק לכאן ולא לכל מקום?"

איתי נשען לאחור על ידיו וענה לחברו. "מפני שאז כולם היו גונבים אותם ולא היו נשארים לנו."

"יש לי רעיון," אמר אלעד וזחל אל איתי במהירות, מביט בו מלמטה.

"המ?"

"בוא נישבע לשמור עליהם! רק שנינו."

"רק שנינו, הא..."

"אנחנו מסוגלים!" אלעד התלהב.

איתי צחק בקול גבוה וליטף שוב את שיערו השחור והמסורבל של חברו. "בסדר, EL. זאת הבטחה."

"הבטחה!"

והם מילאו אותה. הם באו בכל לילה, לגינה הקסומה, מביטים בירח ובכוכבים- או איך שקראו לה- "ממלכת יהלומי הלילה." זה היה הסוד שלהם, ושלהם בלבד. הבטחה מפגרת של ילדים קטנים. הבטחה מפגרת שקשרה אותם יותר ויותר עמוק אחד לשני.

ומאז עברו כמה שנים טובות, והם עברו ליסודי. אלעד נשאר בתל אביב, ואיתי נאלץ לעזוב.

"למה אתה עוזב?" שאל אותו, כשהם הכניסו הכל לארגזים. איתי לא ענה, רק המשיך למלא את הארגז שלידו בספרים וחוברות לימוד.

"לאמא אין כסף לשלם את השכר דירה," אמר לבסוף, ושיערו הארוך הסתיר את פניו. אלעד, לבוש בטייץ אפור ומכנס קצר מעל, חולצה נופלת ירוקה ונעלי בובה, רק הביט בביישנות על הרצפה. חיוך עצוב על פניו. איתי שם לב לכך. "אני אבוא לבקר," הבטיח. "אז אל תתגעגע אליי או משהו, פריק."

"א-מי אמר שאני אתגעגע?!" אלעד קפץ. "ומה הקטע של הפריק. אוף." שיערו השחור, קצר כתמיד, היה מלא שוונצ'ים קטנים שקפצו בכל רגע נתון. איתי התקרב והחליק את שיערו של אלעד, ולא שם לב שאלעד הפך אדום בשנייה.

"אני שמח שאתה לא שונא אותי," חייך. איתי גבוה, חשב אלעד. ממש גבוה.

"איך אני יכול לשנוא אותך?"

אלעד כל כך אהב אותו.

אבל הוא לא יכל למצוא את המילים להביע את אותה אהבה. היא הרגישה שונה ממה שהרגיש אליו עד עכשיו. כשאיתי נסע והרכב נעלם באופק אלעד הרגיש איך לבו נצבט ומתכווץ. זה לא הרגיש נכון, אבל זה הרגיש. הוא היה מבולבל.

באותו ערב, אלעד חש כל כך לבד, זה מזמן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה בלי איתי. מה זאת ההרגשה הזאת, חשב. למה הוא מייחל שיחזור? ושיחבק אותו חזק, כמו תמיד. גם הגוף שלו הרגיש מוזר. בכל פעם שחשב על איתי הוא הרגיש שהוא לוהט (למרות שטמפרטורת גופו תמיד הייתה חמה מדי) וצמרמורת נעימה עברה בגבו.

כשאיתי ביקר אחרי חודשיים, אלעד רק בכה.

בכה משמחה.

והשנים עברו. הם שמרו על קשר הדוק, בין אם בחופשים, בין אם בסקייפ או טלפונית. בערך בכיתה ה' אלעד גילה שהוא מתעניין בג'נדר שלו בלבד, בכיתה ו' הוא לא הציץ כמו כולם למלתחות של הבנות, ונהנה להישאר במלתחות שלו ((הערת הכותבת: ילד סוטה כבר מההתחלה)). ילדים לעגו ללבוש העדין שלו, ושהוא הומו, והוא רק רצה שהכל יפסיק.

אלעד שמר את זה בסוד מאיתי. הוא פחד שאיתי ייגעל ממנו, והוא כל מה שנשאר לו.

בכיתה ז' הוא פגש בנערה אחת.

"תגיד," היא אמרה. "אפשר לדבר איתך בצד?"

הוא פחד מהלעג והלגלוג שהיא אולי תשדר, אבל הנהן בביישנות. הם מצאו פינה על ספסל בחצר בית הספר.

"קוראים לי אנה, אגב," היא אמרה בתקיפות. שיער הברונזה שלה נצץ באור השמש. "ולך?"

"אה.. אלעד," הוא ענה בנימוס, מחייך בקושי, מחכה ללעג לזלוג מתוכה. ואז היא לפתה את ידיו בכח, מכווצת את הגבות.

"תגיד, יכול להיות שאתה הומו במקרה?"

ידעתי, חשב. ידעתי שזה יקרה.

"תעזבי אותי... בבקשה." הוא עצם את עיניו בחוזקה, רועד טיפה, מחכה לחבורת בנים שתכה אותו כמו ביסודי. אבל היא לא עזבה. ולא הופיעה אף חבורת בנים. קולה היה רך כשהיא אמרה "גם אח שלי הומוסקסואל -למרות שהוא כבר בן 21- ואני בעד. אל תתבייש מזה."

אלעד פקח את עיניו, ולא ידע כיצד להגיב. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו אי פעם אמר לו שזה בסדר. השפתיים שלו רעדו לחיוך מבוייש. אנה חייכה, גבותיה תמיד מכווצות. "בכל מקרה, אני חושבת שאם אתה מחפש מישהו, או תחפש בעתיד, עוד שנה אתה יכול ללכת לברנוער ולנסות את המזל שלך. אח שלי זכה בכל הקופה."

"מה זאת אומרת?" אלעד שאל בתהייה.

"יש לו חבר כבר 5 שנים," ענתה אנה והניחה את ידיה על מותנייה בגאווה. "הא לך, mother nature!"

אלעד שמח שיש לו חברה חדשה שמבינה. שתומכת, שמדברת איתו בכלל.

שאפשר לסמוך עליה ולדבר איתה.

"הא? באמת?" איתי חייך לעצמו. "היא חמודה?"

"כן," אלעד אמר דרך הקו בהתלהבות. "ממש חמודה!"

"ממש חמודה שתחליט לצאת איתה?" איתי צחק דרך הטלפון. אלעד השתתק. הוא לא רצה לספר. איתי ייגעל ממנו. איתי ייגעל ממנו.

"אולי," ענה.

"אם לא תרצה אותה, אני אשמח." התנדב איתי. "אלי נפרדה ממני שבוע שעבר... וחוץ מזה, אני אוהב בנות שקטנות ממני."

צביטה. החזה של אלעד בער בכאב.

"היא... לא יהיה לך סיכוי, כבר... יש לה מישהו..."

"אה, באמת? אם ככה, שנינו נדפקנו."

אלעד לא הבין מאיפה זה בא. הוא מקנא? למה לו לקנא באנה? איתי הוא רק חבר הילדות-

אה. אבל אלעד כבר לא מרגיש כאילו הם חברים. הם לעולם לא יהיו חברים יותר, לא ככה. אבל אלעד יעמיד פנים. אם זה מה שצריך בשביל להמשיך להיות קרוב אליו, זה מה שיעשה...!

"מתי 'תה בא לבקר?" שאל את איתי. "כבר עברו שבועיים."

"ממ. כנראה שבסוכות?"

"אחלה, נראה אותך שם."

"להת'!"

אלעד הביט בצג הפלאפון כמה דקות לפני שנרדם מהעייפות המצטברת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נקפוץ שנה קדימה. אלעד בילה יותר ויותר בברנוער, התנסה. וגילה שהוא באמת הומוסקסואל.

בני הזוג שלו היו בדר"כ נערים בני 20 ולפעמים גם בגיל שלו, אבל אף אחד מהם לא החזיק יותר מחודש. כן, הייתה משיכה פיסית, וכן, הם ידעו לעשות את זה נהדר, אבל אלעד לא יכול היה לאהוב אותם מנטלית, מהלב. הם היו כמו fuck buddies בשבילו, לא יותר (אולי חוץ מאחד שממש דמה לאיתי במראה), והלב שלו דרש את איתי.

איתי שיתף את אלעד בכל ידיעה על בנות הזוג שלו. איתי שכב לראשונה בגיל 14, כמו אלעד. ועכשיו הוא בן 15, גדול, גבוה יותר. יפה יותר. אלעד ראה רק יופי כשמדובר באיתי. הוא לא ידע ממתי הוא אהב אותו כל כך.

אבל לנער יש צרכים מסויימים שהוא צריך לטפל בהם.

והברנוער היה המקום.

אנה נהגה לבקר אותו לעתים תקופות, משתדלת שלא להתבלט ולהרוס את האווירה ב'סטרייטיות' שלה.

"מנשמע, אח גדול?" היא קראה בתקיפות הרגילה שלה והחטיפה לו מכה על השכמות.

"א-אנה! -שיעול- בסדר. מה -שיעול- איתך?" הוא מישש את האיזור הכואב.

"אני מקווה שמצאת מישהו?" קולה היה תקיף, אבל מודאג. אלעד רק נד בראשו לסירוב, נאנח והזמין blue בשבילה ואקסל בשבילו.

"אני עוד תקוע בעבר," הוא צחק. הצחוק תמיד עזר לו לחפות על רגשות. תמיד. רק בן אדם יכל לראות דרכו. והוא לא אנה.

היא צחקקה ולגמה מהפחית. "כדאי שתתחיל לפנות מקום לעתיד, פרחח."

לעתיד, הוא חשב. אבל איך הוא יכול לשכוח מהרגשות האלה?

לילה אחד, כשאלעד נשאר בבית ואביו נסע לישון אצל איזו זונה בפרברים, טלפונו צלצל ועל הצג הופיע השם המוכר.

"אלעד! אלעד," הקול של איתי רעד באופן מלחיץ. "אני... א-אלעד..."

"איתי?" אלעד נלחץ. "מה קרה?"

וזה מה שקרה.

לאיתי הייתה חברה, שמה יוליה. היא הייתה אז בת 17, והוא 15. שבוע קודם לכן היא עזבה אותו לטובת נער בן גילה, איתי היה שבור. אבל זה עובר. זה עובר וזה גם יעבור, הוא חשב. איתי חזר באחד הערבים לביתו הריק (אמו עבדה בלילות, בבתי קפה) והתכונן לשינה, כשנשמעה דפיקה בדלת.

מוזר, בשעה כזאת? זאת כנראה אמו, מסתבר ששחררו אותה מוקדם מהרגיל. הוא לקח בקבוק בירה מהארגז, להגיש לה.

הוא פתח את הדלת לרווחה. "אמא? למה חזרת כל כך מוק-" פניו קפאו.

יוליה עמדה בפתח, בחצאית מיני כל כך קצרה שאפשר היה להבחין בתחתוני התחרה השחורים, חולצה שחורה עם מחשוף ועקבים. השיער הכהה שלה היה אסוף בסרבול, והיא עמדה כפופה.

"יוליה? מה את עושה כאן?" הוא שאל במהירות, עדיין מופתע. 

יוליה עשתה זאת מהר, בלי לחשוב יותר מדי. היא דחפה את איתי על הקיר (והבקבוק התגלגל הצידה בקול ריסוק), הצמידה אותו עם ידיה החזקות ודחפה את לשונה לתוך פיו, רוכנת מעליו. היא הריחה מאלכוהול.

"ממ!" איתי לא הבין מה קורה. הוא דחף אותה מהפה שלו, ונשם בכבדות. "את... שיכורה? מה קרה?"

יוליה צחקקה והשיער נפל על פניה. "הוא לא אוהב אותי, אתה מבין?"

איתי השתתק. אז הבחור הזה חיפש רק סקס. חבל שהיא כל כך עיוורת.

"אתה מבין?!" היא צרחה.

הוא הפנה את מבטו.

"לעזאזל! תענה לי!!!"

היא הכריחה את עצמה עליו. היא קרעה מעליו את החולצה, הפשילה את הבוקסר. עשתה הכל בכדי לספק את עצמה. היא הייתה חזקה מדי, אפילו בשביל איתי. איתי שנשארו לו עוד רגשות כלפיה, ולא יכל להתנגד.

ואחרי כל מה שקרה, היא שפכה את הבירה מעליו, כשהוא ממרמר בבכי.

"תהיה בשקט כבר," היא מלמלה בשטף. איתי רעד, ולא יכל להפסיק. הוא התכווץ בפינת הבית שלו, דביק מבירה ומגמירה ומבכי.

"תהיה בשקט כבר!" היא צרחה, מתחילה לסטור לו, לבעוט, לנשוך. לא משנה כמה התכווץ, זה לא היה מספיק.

לבסוף כבר נמאס לה. היא לבשה את חתיכת הבד שקראה לה חצאית, כפתרה את החולצה ויצאה מהבית, משוטטת ברחוב, וסוגרת את הדלת מאחוריה. איתי ניסה להתרומם, כשל, ניסה שוב, נשען על הקיר. מחבק את עצמו. הפלאפון זמזם, והוא הביט בצד בעיניים מטושטשות.

"נתנאל, אני נשארת אצל חברה! נתראה מחר, אמא."

אולי עדיף שלא תראה אותו כך.

הבן אדם הראשון שחשב להתקשר אליו היה כמובן חבר הילדות הטוב שלו.

כשאלעד שמע על מה שקרה (במלמולים מבוהלים ואנקות), הוא אפילו לא טרח לנעול את הדלת מאחוריו. הוא לקח את האוטובוס האחרון לנתניה, מה שלקח שעה נסיעה, הגיע מהר לדלת ודפק. היא הייתה פתוחה למחצה. הוא הזיז אותה לאט והיא חרקה.

"איתי?" הוא קרא. "זה אני. זה אלעד."

ואז הוא קלט אותו, בפינה, רועד. עדיין רועד. עירום ורועד. אלעד רץ אליו במהירות, הפשיל את החולצה והסווצ'רט וכיסה את רובו.

לקח לאיתי זמן לקלוט שזה חבר הילדות הטוב שלו. וכשהוא קלט, עיניו נפערו בבהלה והוא התחיל ליילל שוב. אלעד נתן לו להישען עליו, ליטף את שיערו הרטוב. חיבק אותו, לחש לו שהכל בסדר.

אחר כך הוא טיפל באיתי כמו בילד; שטף את גופו מכל הבירה הדביקה (מאז שהיו קטנים הם התקלחו ביחד, כך שדבר כזה לא היווה שום בעיה), קנה אוכל בסופר, הכין לו ארוחה חמה ולקח אותו למיטה.

איתי חייך אליו בהתנצלות, חוזר לעצמו במהירות מופלאה. "מצטער על כל זה."

"כל עוד אתה מרגיש בסדר, הכל טוב," ענה אלעד וכיסה אותו עד הכתפיים. "כדאי שתיקח כמו כדורים מחר, כנראה שהצטננת."

איתי התחפר לתוך המיטה. "אני אפילו לא זוכר איך כל זה בכלל קרה," מלמל. אלעד לא הבין מה זה אמור להביע.

"איתי?" הוא בדק. "איך נראית יוליה?"

"ממ. מי זאת יוליה?"

מסתבר שאיתי קיבל תראומה ושכח את הכל. אלעד דאג לא להזכיר לו, ויוליה נעלמה מהשטח לחלוטין. שתירקב, חשב אלעד. שתירקב. זאת הייתה הפעם הראשונה שאלעד הרגיש שהוא מגן על איתי ולא להפך. הוא מעולם לא ראה אותו ככה, מעולם; והוא שמח שהוא אחד היחידים שראה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אלעד קם במהירות, והוא הקפיץ לי את הלב. הוא התנשם בכבדות. נסענו ברכבת בדרך לנהריה, לבקר את הקבר של סבתי מצד אמא, זכרונה לברכה. אלעד נרדם עליי בערך באמצע הדרך, עד שזה קרה.

"מה יש?" קמתי גם אני, נלחץ לאט לאט. אנשים הביטו בנו במבט של 'צעירים מפגרים'. זקנים מפגרים בעצמכם. אלעד הרגיע את הנשימה והניח לי יד על הכתף.

"כלום," הוא חייך. "פשוט נזכרתי ממתי אהבתי אותך."

"מקסים," אמרתי באדישות.

הוא לא עוזר לי למצוא סיבה. כי הסיבה שלי לנסות היא לא בגלל שהוא אוהב אותי. נכון?

אני מקווה שלא, לפחות. אלעד רכן מעליי לפתע ונישק לי את השפתיים בקלילות. האדמתי. "אתה מודע לזה שיש כאן אנשים, כן?"

"הו, כן, אני די מודע לפי המבט שהם נועצים לי בגב כרגע. יהיה נחמד אם הם יפסיקו. אחמ."

ומבט המוות של אלעד שוב הציל אותנו.

ְְְ

המחשבות של אלעד:

חה! כאילו שהייתי מספר לו כמה שמח הייתי לראות אותו במצב נוראי כל כך. הוא עוד יחשיב אותי כסדיסט...!

ְְְ

(אין תמונה, המחשב הדפוק שלי לא רוצה להעלות. כשאני אערוך את זה מאוחר יותר אני אוסיף.)

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

פרק שביעי סוף.

אז מתברר שלא פרק אחרון... נחמד. פלאשבקים שמסיימים את המשפטים הלא-גמורים של אלעד זה גם נחמד.

יוםטוב (למה אני הורגת את עצמי ולא ישנה כבר יום ו-11 שעות, למה. כנראה שאני ממש מזוכיסטית).

קרדיט לFatal Design על החתימה  http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=102804

פיס.אנד.קיס