זה כמו להיות בתוך בור. עמוק וחשוך.
את מסתכלת למעלה ורואה את השמיים, כחולים כמו תמיד, ורואה אנשים עוברים, אבל לא מסתכלים לבור.
פשוט ממשיכים בחיים שלהם, לא מסתכלים מי נמצא שם, מתעלמים ממנו ובעיקר ממך.
את רואה את הסולם, שמגיע עד למעלה, לשמיים שאת הסתכלת עליהם לפני רגע.
את מנסה להגיע לחבל, את מושכת את היד שלך לכיוון שלו.
אבל את לא מצליחה לגעת בו.
את מנסה שוב פעם.
את נוגעת בו לשנייה, את חושבת שאת נוגעת בו, אבל אז אז היד שלך מחליקה.
ואז את מבינה שלא באמת נגעת בחבל, שהוא רחוק ממך, ואת חייבת להמשיך לנסות.
את מאמינה שבסופו של דבר תצליחי לצאת מהבור הזה, את ממשיכה להאמין, יש לך תקווה.
את ממשיכה להסתכל למעלה, מקווה שמישהו ישים לב אלייך, מתפללת שמישהו ישים לב אלייך.
ואז את רואה מישהו עובר ליד הבור, הוא רוצה להסתכל למטה, את רואה אותו עומד שם.
אבל אז הוא מתחרט, הוא עובר מעל הבור, וממשיך הלאה.
כאילו הבור בכלל לא קיים, כאילו שאת לא קיימת.
את כמו כלום, שום דבר.
את מנסה להטפס שוב פעם על החבל.
את מאמינה שמישהו בסופו של דבר ישים לב אלייך, אם רק תעלי קצת למעלה, יראו אותך.
ואז את מצליחה.
את מצליחה להטפס על חבל סוף סוף!
את מגיעה כבר כמעט לסוף, את רואה את השמש החזקה, את מצליחה להציץ קצת.
אבל אז החבל מתפרק פתאום.
ואת נופלת.
נופלת חזרה, עמוק לאדמה, לחור השחור שאת נמצאת בו.
ושוב פעם, בלי שמישהו שם לב שבכלל נפלת, שהצצת.
ואז את מתיישבת על האדמה הקרה.
ומתחילה לבכות, את מאבדת את התקווה שלך, נימאס לך כבר לנסות.
איבדת כבר את התקווה שלך, אף אחד אף פעם לא ישים לב אלייך.
ואז את מבינה.. את תקועה בבור הזה לנצח בלי לצאת ממנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
