לומבי חושבת בלי פסיקים ובלי נקודות

לעזוב את הפנימיה. זה לא סוד שרע לי פה. החניכים מדהימים והם החלק הטוב של השירות שלי ובעולם מושלם הייתי פה נטו איתם, חיה לבד ולא מתעסקת בדברים אחרים. כרגע אני לא יכולה להתמודד עם התפקיד. לא יכולה להתמודד עם כל הלחץ והתחרותיות מי עושה יותר. לא יכולה להתמודד עם כל המשימות שלא נוגעות לקבוצה שלי וגם עם אלו שכן. לא יכולה להתמודד עם הקונספט של מ' בחיים שלי. רוצה להוציא אותה כבר ולא לראות אותה יותר לעולם. אני אוהבת את החניכים ואת העבודה איתם אבל רע לי פה. אני לא מוצאת את עצמי כאן ועצב הפך להיות הברירת מחדל שלי. כשאין שום דבר שירים אותי. כבר כמה שבועות שאני מתבחבשת בהתלבטות אם להשאר או לעזוב אבל זו בעצם החלטתי לעזוב ברגע שדיברתי עם המפקדת שלי ואמרתי לה שאני לא במצב נפשי יציב מספיק כדי להתמודד עם התפקיד. מאז אני רק מעכלת את ההחלטה. נשארו לי פה שבועיים ואז אני אעבור לתקופה של חוסר וודאות בתקווה שהקצין מיון ייתן לי לעשות יומיות למחווה אלון. יומיות קל''ב בכל מקרה יהיו לי. הכי טוב שישימו אותי שם.

הצעד הזה אמנם ירחיק ביני לבין מיכאל כי זה כרוך בחזרה לצפון אבל שנינו מאמינים שנצליח להעביר את השנה הזאת וש אחריה נעבור לגור ביחד. אם ישבצו אותי בחיפה או משהו אז אולי אפילו נעבור כבר עכשיו.

כרגע אני צריכה להתעסק בפרידה מה חניכים ם והמקום וכל השאר יהיה בסדר. זאת רק שנה.