פעם שנאתי את השיר הזה. אני לא בטוח למה אבל כנראה כי אז הייתי סח שחושב שהיא שרמוטה שרלילה. או כמו שהייתי אומר, מהאלו שיש קילומטראז (של זין) על יד הכוס שלהן וליד זה חריץ להכנסת מטבע. נוראי נכון? משהו שאדם נורא היה אומר. טוב באמת הייתי אדם נורא אז, ואני כבר לא, שתדעו.
עכשיו אני אוהב את השיר הזה ונורא מתחבר. בא לי פשוט לרקוד, בא לי פשוט שיראו שאני שמח ואולי רק אולי ירצו לדבר ולהכיר אותי.
אני עדיין לא יכול שלהתחבר באמת (קצת כי היא נראית מעט כמו ג'ניס מחברים שהיא ללא ספק הדבר הכי מעצבן הכי "הסימן להעביר ערוץ" שיש), בגלל שאני לא אישה. אני גם לא רוצה להיות. אני קצת מקנא בתשומת לב שנשים מקבלות ובחופשיות שהן יכולות להביע רגש בה.
אבל לא הייתי רוצה להיות אישה. לא שיש משהו רע בנשים. אדרבה.
עישנתי כל כך הרבה הלילה שעם כל נשימה עמוקה שלי אני מרגיש כאילו שאריות טבק מהנרגילה רק עכשיו מוצאות את דרכן לגרון.
אני פוקד את חוף מציצים כמה פעמים בשבוע, לשחייה וקצת כושר.
נורא בא לי להביא איזה רמקול, לשים מוזיקה, ויאללה, מסיבה.
לרקוד חופשי. זה פנטזיה אז מכאן שום דבר לא יקרה גם אם אעשה את זה באמת:
שאנשים יצטרפו אלי.
שזה יהיה ממש חגיגה של אושר, של לרקוד על החוף. אנשי גל הגילאים ובני כל המינים. גם שתי הזקנות שיושבות שם קבוע.
משהו שאם תשימו מצלמה, תוכלו להעיף את זה ביוטיוב ולהיות ויראלי.
אבל לא.
אז אני יצאתי עם אנשים שאין לי מה לדבר איתם ואפילו לא הומור משותף אבל בכל זאת "התגעגעתי" ו "לא רואים אותך" לשמוע סטאנדאפיסט מטיח בנבחרים מהקהל את הגזענות, סקסיזם ומה לא שלו. וצחקתי יפה ושילמתי טיפ יפה והלכתי ברגל הביתה, יפה.
ויצאתי לשם לבסוף במיטב ה"זה אני ולא איכפת לי" של חולצה גזורה ומכנסים גזורים. חולצה עם מחשוף לרוחב כמו של בנות.
אני מרגיש בנוח בכזאת חולצה. עשיתי את זה לכל החולצות ב' בצבע זית שנשארו לי מצה"ל. גזרתי את הצווארון לרוחב.
אני מרגיש אפילו מושך כי רואים את עצמות הבריח הבולטות שלי, והן גם ככה בולטות.
אני עובד על קטע שאני רוצה להציג\להקריא\לבצע (אני ממש לא סגור על המינוח) בערב פואטרי סלאם כולשהוא שיקבל בן 19 ללא קבלות משום מקום שכמותי.
אז נראה.
ובגדול, אני ממשיך להיות מבולבל, דיי בודד וכל הבכיינות הרגילה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חופי