אז כן.. כל פעם שאנשים שומעים שאני אומרת אפילו בצחוק שכבר ממש באלי למות הם אומרים "חס וחלילה" או "אל תדברי ככה". אני כן ידבר ככה. כי ככה אני מרגישה. כי כל כך נמאס לי מעצמי, מהטימטום שלי, שאני פוגעת באנשים אפילו בלי לשים לב, שאני לא רואה או לא מבינה כשאנשים צינים או לא סובלים אותי או צוחקים עליי ואני ממשיכה להציק להם. כמו ילדה קטנה. הרי תמיד אמרו לי כמה אני בוגרת ושיש לי אופי בוגר אבל בסופו של דבר.. אני ילדה קטנה ומטומטמת עם רצון עז למות. ולא אני לא חותכת ורידים או פוגעת בעצמי בדרך ישירה אלא בדרך עקיפה. אני לא משקיעה מספיק בבית ספר, אני לא שומרת על הגוף שלי, אין את האש הזאת בעיינים שכולם מצפים שתהיה לי. אין לי. והלוואי שהייתה. היה לי קצת יותר קל. אני הורסת את כל הקשרים הטובים שהיו לי עם אנשים וגם ככה לא היו הרבה.. קשה לי נורא להתחבר לאנשים ולסמוך עליהם. להאמין להם שהם לא שונאים אותי ושאני לא חיה באשליה שהכל טוב ויפה. ושברגע שאני אעשה משהו שהם טיפה פחות יאהבו הם יעזבו.
זאת לא הפעם הראשונה שהתחלתי לפתח רגשות למישהו והוא.. הוא שם עליי זין. הוא ידע על קיומי. ואבל הוא החליט שאני לא מספיק טובה בשבילו כי אני שמנה. כן כן אני שמנה! אני מכירה בזה ואני לא יכולה להגיד שאני גאה בזה אבל זאת אני. אז עולות השאלות "למה שלא תנסי לרדת במשקל?"ואנשים אומרים דברים מפגרים כמו "זאת בחירה שלך, את יכלת לפחות לנסות" לכו לעאזאל כולכם חבורה של אנשים מתנשאים, רזים ויפים! אתם באמת חושבים שלא ניסיתי?? שלא אכפת לי?? מה זאת אומרת "זאת בחירה שלך" אם זאת הייתה הבחירה שלי הייתי רזה, חכמה, יפה וכל החרא הזה. אבל לא זאת לא הבחירה שלי.. כי אני ניסיתי וניסיתי מליון פעמים ואם זאת הייתה הבחירה שלי הייתי מזמן מצליחה ולא נכשלת כל פעם מחדש. ולמה אני נכשלת? שוב פעם "אין לך את האש בעיינים שהיינו מצפים לראות" מה אני אמורה לעשות דמאט? שמישהו יענה לי... מה אני אמורה לעשות? וכאן מגיע הפתרון הנוח.. למות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
