אני אמוציונאלית יותר מידי במקומות הלא נכונים. עם האנשים הלא נכונים. אני תמיד סומכת על האנשים הלא נכונים ומנפנפת את כל האנשים שכן רוצים להיות קרובים אליי. משהו בי מונע ממני להתקרב אליהם. וזה מרגיש ממש חרא. מעצבן אותי כשמדברת עם מישהו, מצליחה להפתח והוא לא מבין, אני נראת יותר מידי דביקי.
אני לא חשוכה ודיכאונית כל הזמן. אם תראו אותי ברחוב אני שמחה, חייכנית ויש לי צחוק חזק נורא.. סך הכל נורמאלית. זה חלק ממני.. קטן יחסית אבל זה החלק שכל העולם רואה. אני מפחדת שבגלל מה שאני משדרת יראו אותי בתוך שטוחה..
יש אנשים שנרתעים מהדיכאון, מהעצבות.. זה כואב לי. זה מכאיב לי שלפני שנתיים הייתי נרתעת ולא מבינה אנשים עצובים, שאיבדו תקווה.. מיואשים.. בסופו של דבר אני יצאתי כזאת. זה רק מראה לי כמה החינוך שההורים שלי נתנו לי לא הראה לי את כל הכיוונים וכל הצדדים. וזה לא טוב. היום, אני חושבת שאני יכולה להזדהות עם כאב של אנשים אחרים.. כאב שלא קרוב אלי, לא חווית כמותו בחיים שלי. אבל את זה הבאתי על עצמי, תכונה שגיליתי על עצמי.
המעגל שלי הוא מעגל מאוד ברור. אני מתחילה לדבר עם משהו, נקשרת אליו, מפתחת רגשות, נפתחת מבחינה רגשית, ו.. בום. הכל בסדר עד שיום אחד הוא מחליט שנמאס לו ממני ומנתק קשר. כל פעם מחדש אני מאמינה שיש אנשים טובים בעולם וכל פעם האמונה הזאת מתרסקת. אחרי הפעמים הראשונות החלטתי שאני לא נותנת לעצמי לפתח רגשות. שנמאס לי להפגע. וכך באמת היה. לחודש חודשיים עד שהוא הגיע. אני אקרא לו בשם פיקטיבי, אורן. אורן היה פשוט מקסים, גיטריסט, חמוד ונחמד. היו לנו ידידים משותפים אז יצא לי לראות אותו הרבה ולדבר איתו גם כמה שיחות נפש. הוא גרם לי להרגיש שלא אכפת לא ממראה, שהוא פשוט מושלם. בשבילי. נכנסנו לשיחות בפייסבוק, בטלפון, באסמסים. היו לי כבר ממש רגשות אליו. והוא שמח לדבר איתי, לפחות ככה זה היה נראה. לאט לאט הבית ספר נהיה קשה יותר והכל נהיה לחוץ. יום אחד הוא שולח לי אסמס "אני לא יכול עוד לשאת את הבעיות של כולם עליי, אני מנתק קשרים" הוא הפסיק לדבר איתי לגמרי. הרגשתי כאילו הפלתי את כל הרגשות שלי עליו, את כל הדיכאון שלי, דיכאתי אותו. הרגשתי נורא. גם כשנפגשנו השיחות לא היו יותר מ"היי מה קורה". הוא שבר לי את הלב. הייתי פשוט שבורה. שחררתי את ההדק ונפגעתי. נפתחתי, היה לי טוב אבל לא.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
